בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

רקע - אוצרת המוזיאון

אנטק (יצחק) צוקרמן, מי שהיה סגן מפקד מורדי גיטו ורשה פגש בגיטו ילד אשר פנה אליו בבקשה מיוחדת: הוא בקש מורה לכינור. בימי הרעב והמחסור, הילד לא ביקש לחם או מרק. הוא בקש מורה לכינור.

אנטק חיפש ומצא לילד מורה לכינור. לימים פגש אנטק באותו מורה ושאלו לגורלו של אותו ילד. המורה לא ידע להשיב מה עלה בגורלו של הילד, אך בברור ידע לאמר שבילד טמון היה כשרון מוסיקלי אדיר.

יתכן כי כבר בשעה שאנטק צוקרמן סיפר את הסיפור הזה, שמהדהדים בו התקוה והרצון המיוחד של ילד שלא להפסיק את שעורי הנגינה בשום תנאי, נרקם בליבו הרעיון להקים מוזיאון לזיכרם של מליון וחצי ילדים שניספו בתקופת השואה ולא זכו לממש את כשרונותיהם.

שנים לא מעטות חלפו מאז, ועתה פתוח המוזיאון למבקרים. ייחודו בכך, שהוא מיועד בראש ובראשונה לקהל צעיר.

מקימיו ומתכנניו החליטו, כי התצוגה תביא את סיפורם של ילדים מגובה עיניהם ובקולם. כי ילד שמושגיו על העולם עמומים ויכולת ההפשטה שלו מוגבלת, תמיד קולט את העובדות, גם הקשות ביותר, מתוך הזדהות והפעלת קני- המידה של חייו שלו.

קורותיהם של הילדים שניספו או שרדו את השואה מובאים אפוא בקולות חיים, וכך הם נשענים, למעשה, על נקודת מבטם של הילדים: ילדים בני זמננו, המציגים בקולם הם סיפור- גורלם של ילדים שהיו.

האדריכל, רם כרמי, שהעמיד לנגד עיני רוחו את קהל המבקרים הצעיר, הציע מיבנה שיש בו שילוב בין רצף קווי לבין מיבנה שיש בו תנועה סיבובית, כך שסוף והתחלה נוגעים זה בזה. בתנועה הסיבובית משתקפת התפיסה החינוכית כולה- שלא לשכוח את "החיים הישנים" ולהרהר אחריהם עם יציאתנו לחיים חדשים, מחוץ לכותלי המוזיאון.

מסלול התצוגה מתבסס על סיפורים אמיתיים, שלוקטו מתוך יומנים אותנטיים, פרי עטם של ילדים בתקופה ההיא, או מעדויות שנגבו מפי אלה שהיו אז ילדים. מתוך רבבות העדויות, בכתב ובעל פה, נבחרו אחדות, ואלו מסופרות בגוף ראשון מנקודות שונות לאורך מסלול הביקור. העדויות והסיפורים אינם אחידים, יש העוסקים בפרשיות חיים שונות של בנים ובנות למשפחות חילוניות ודתיות, יש רגעי גבורה, הרפתקה, נטילת אחריות, גילוי יוזמה במציאות בלתי אפשרית, וכן הרהורים מאוחרים בזמן על המקום ההוא והזמן ההוא.

בנקודות מסוימות במסלול מתחלף המוקד הקולי במוקד אור- קולי. כאן מופיעה, עדות חיה מפי מבוגר ששרד את ימי השואה כילד, חילופים קושרים, במפגש קולי חם ובלתי אמצעי, בין הילד והמבקר הצעיר היום לבין ילדי השואה הכלואים בנפשותיהם של סבים וסבתות, דודים ודודות ואחרים החיים עדיין בינינו.

אימרה קרטס, בודפשט, בן עשר בפרוץ המלחמה, נשאל ע"י עיתונאי בסוף המלחמה:" האם אין אנחנו צריכים לתאר לנו את מחנה הריכוז כגיהינום?" בתשובתו אומר קרטס: " כל אחד רשאי לתאר לו אותו (את מחנה הריכוז) כפי שהוא רוצה וכפי שמתחשק לו... "וכשהעיתונאי מוסיף ללחוץ את קרטס בנקודה זו, הוא מוסיף ואומר: "הייתי מתאר אותו כמקום שאי אפשר להשתעמם בו." אחר כך הוא מסביר:" עד שאתה מבין הכל אתה כבר עושה את העבודה החדשה שלך, חי, עושה דברים וזז...".

את ספרו "ללא גורל" מסיים אימרה קרטס בקביעה: "אפילו שם, על יד הארובות, היה ברווחי הזמן שבין הייסורים משהו שהיה דומה לאושר... בשבילי אולי דווקא זאת תהיה החוויה שתיחרט לי בזיכרון יותר מכל". מאות אלפי יהודים לא הספיקו לחיות אלא רגעים ספורים בלבד במחנות ההשמדה, אך עובדה זו לא רק שאינה סותרת את עדותו של קרטס, אלא אף מקנה לה מישנה כוח.

"סיפורי הוא סיפורה של רעידת אדמה, שבני אדם גרמוה" אומר היום, בקולו שלו, שלמה ברזניץ, מי שהיה ילד בן שלוש כשפרצה מלחמת העולם השנייה. "הייתה זו העזה שברעידות, ומיליוני מוקדים היו לה. כילד שנזדמן בזמן הלא נכון למקום הלא נכון, נלכד במערבולת המאורעות, אף אני הפכתי לאחד ממוקדי הרעש."

זהו סיפור חייהם של אלה שנולדו לחיות ככל האדם, ונזדמנו למקום הלא נכון ולזמן הלא נכון.

אין חשיפה שיש בה כדי להרתיע את הילדים- נהפוך הוא, צפוי שהם יחזרו ויהרהרו בחוויות שהמקום הותיר בהם. גורלם וחוויות החיים של ילדים בעלי דמות ושם וסיפור ייזכרו בליבותיהם של המבקרים הצעירים וישמשו בעבורם בעתיד בסיס להבנת גורלו של העם היהודי בעת ההיא.

פרימו לוי, בספרו "ואם לא עכשיו אימתי", מספר כי בכפר הולדתו היו שעונים מעטים. אפילו למצלצל בפעמונים לא היה שעון. "שנתיים לפני המלחמה נקרע חבל הפעמון... מאותו יום היה מודיע על השעה ביריות מרובה ציד: ירייה אחת, שתי יריות, שלוש וארבע. כך נהג עד שהגיעו הגרמנים, הם לקחו ממנו את הרובה, והכפר נשאר 'ללא שעות'... "יד לילד" מנסה לשחזר את סיפורי השעות והשנים האבודות הללו.

מירי קדם, אוצרת

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים