בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

עיצוב התערוכות

המעצבים והמנחים המוזיאלים : אורי אברמסון ורונית לומברזו
 

דברי המעצב והמנחה המוזיאלי, אורי אברמסון
הקולות, המקומות, השמות... לקחנו על עצמנו את הבלתי ניתן - להקים גל עד לבלתי נתפס ולבלתי אפשרי. להביא עדות לרצח ילד שהומת בשל היותו יהודי, לאפשר לאלה ששרדו לדבר על התופת, להציב יד למליון וחצי ילדים שהושמדו בשואה.

כל ילד - והוא עולם ומלואו, העולם כולו, כל ילד. הנו אני. ואת. ואתה. והיא. והוא.

הלכנו אל עדויות של ילדים ששרדו ובגרו, בגרו ופתחו צוהר לסערה המתחוללת בהם, זו שהחלה בימים ההם והפכה חלק בלתי נפרד מהווייתם. הלכנו בעקבות ניצולים שיקיריהם אבדו, נרצחו ולא נודע מה היה סופם, והם אינם מוצאים מנוח לנפשם. מצאנו עצמנו מחפשים, מנסים להבין, להרגיש, להמחיש.

הקולות, הזיכרונות, התחושות, הרגשות - כל העולמות הללו שנדם קולם, עולים שוב ושוב מתוך המילים, היומנים, הזיכרונות. הקולות של ילדים כמו כולנו, כמו שלנו - וכל ילד בקולו האחד. והוא אני ואתה והיא והוא.

עיצבנו יד לילד שהוא מיבנה ותצוגה, הנבדלים ומנותקים ממקום ומזמן. מהלך חיים ותלאות של ילד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. יצרנו גל - עד לבלתי אפשרי, צמתים של קולות וצורות המתחברים יחד למקום ולזמן, המקום - עדות לחורבן ולהרס, הקולות הם הילד ואשר חולף בנפשו, בראשו, בגופו.

העמדנו מיצבים - תחנות: הרדיפות, הגזרות ופרוץ המלחמה, ניסיונות הבריחה והגירוש אל הגטו, האקציות, אל מחנות ההשמדה והסלקציות - כל אלה מוצגים חלקם בעיצוב סמלי, חלקם מוחשיים וכולם הנם הסביבה בה היו ובה חיו.

הפכנו קטעי עדויות לרצף סיפורי ואישי, בניסיון להשמיע את שהתחולל בתוך נפשו של הילד - בקולות ילדים - זעקה של תחושות, פחדים, בדידות, רגשות וזיכרונות.

הבערנו נר - תמיד אחד - נר זיכרון לילד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד ... ומולו ואתם את אלה שניצלו, ששרדו ושהנם התקומה - התקווה. רשמנו - חקקנו-שמות ילדים על פני הקיר הספוגים באור היום.

הקולות, המקומות השמות - אלה יחד הנם יד ועדות. אלה יחד הנם הציווי "לזכור עד דור עשירי...א"

אתה, הסובב בין כותלי המוזיאון - אל תוך המקומות, הקולות, השמות - תחבר את שלושת אלה לסיפור עולמו של ילד אחד, לסיפור עולמם של מליון וחצי ילדים.א

ילדים שהיו ואינם

כל ילד - עולם ומלואו

כל ילד העולם כולו

כל ילד הנו אני, ואת, ואתה, והיא, והוא.
 
 
 דברי המעצבת רונית לומברוזו
"נשארתי לבדי בחדר ... בחוץ הייתה דממה ... שמעתי צעדים מסומרים ... הייתי בוורשה, בתוך הגטו, מאחורי חומות, מוקפת בטבעת אנשים חמושים שלא היססו להרוג ילדים... הפחד מהעתיד טרף את שנתי בלילות ומילא את יומי בסיוטים ... התקווה שכולנו נינצל, שבמקרה הגרוע ביותר רק אני לבדי אשרוד, הפכה לאשליה הכרחית ... קרבתי את פני לראי הקר ואיחלתי לעצמי להיות בתוכו. הרי קראתי את "אליסה בארץ המראות", ואם היא יכלה ... אבל, כמובן, זה היה רק סיפור, בגיל שתים עשרה כבר לא מאמינים בסיפורי פיות, ואולי בכל זאת יש דרך?

אם קיימת איזושהי דרך פלאית, בלתי ידועה אולי תתגלה לי דווקא עכשיו, כשאני כל כך זקוקה לה? האם באמת אין נסים, אין מפלט מההווה?א"

(מתוך - "ריבוע של שמיים, מגע של אדמה" מאת יאנינה דוד)

כך כתבה יאנינה דוד, בהיותה לבדה בעליית הגג בגטו, כשבחוץ מתקרבים צעדים כבדים לדלת. מהסיפור הזה, אמיתי ופרוע מכל דמיון, זוועתי ומלא ייסורים יותר מכל סיוט, לא היה מפלט. גם המעטים ששרדו נושאים את סיפורם חתום בבשרם, בצריבה עמוקה ולא נראית.

מה שהיה ולא ניתן לספרו, מה שקרה ולא ניתן לתפוש, ניסינו להעלות בנתיב התצוגה. על האימה הנמשכת, על הרעב המצמית, על הפרידות הקורעות והגעגועים הכוססים לחיים שהיו סיפרנו בקולם הדק של הילדים.

העמדנו בתצוגה את הקול האחד, הממשי, שיבוא במקומם של כל הקולות, את התמונה היחידה במקומן של התמונות הרבות. את קטעי הסיפורים במקום את הסיפור כולו. את המרומז במקום את המפורש.

עם אלה נזכור.
 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים