בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

אודות אתר ההנצחה

ראשית, כמה מילים אישיות...

לא קל להפוך סיפור אנושי לאתר אינטרנט הפתוח לכול. עוד פחות קל לעשות כן כשמדובר בקבוצה בת 23 חברים, הנבדלים זה מזה באופן זכירת האירועים ובסיפור שהם מספרים. מרחק הזמן לא תמיד מחדד את הזיכרון, ובסופו של דבר על עורכי האתר להחליט מה ייכנס לאתר ובאיזה ריכוז. לא מעט החלטות מתקבלות בשעת העבודה על האתר, ועל כל אחת מהן ניתן להתווכח.

בכל פעם שחיפשנו בארכיונים השונים תמונות לאתר החדש, נאלצנו להתמודד עם הדילמה האם להכניס בו את תמונות הזוועה ( והרי כל ארכיון מלא בתמונות כאלה). אחרי תהיות לא קצרות החלטנו להימנע מהכנסת תמונות אלה לא משום שאינן קשורות לנושא, אלא משום שלתחושתנו אנו מביאים באתר זה סוג מסוים של סיפור ילדות, סיפורם של ילדים שהמציאות כפתה עליהם להתמודד עם הזוועה. סיפור זה, כך אנו מקווים, ייקרא גם על ידי הילדים שבינינו, ואיננו רוצים לעמת אותם עם תמונות הזוועה. בנוסף על כך, ניסיוננו מלמד שתמונות כאלה נוטות לגמד בעיני הצופה את הסיפור שבצדן, סיפור שאותו רצינו להעביר.

דילמה נוספת שעמדה לנגד עינינו היתה באיזה ריכוז ראוי להכניס מידע היסטורי. לאחר דיונים לא קצרים החלטנו להמעיט את מינונו כדי לא להרחיק את הסיפור מן הצופה. ניסינו תמיד למצוא דרך לספק לקורא את המידע הדרוש לו להבנת הסיפור ונסיבות התרחשותו ויחד עם זאת לא לגרום לסיפור להתפזר. מידע עובדתי ניתן למצוא בכל ספר היסטוריה ובכל אתר אינטרנט, אבל את סיפור הקבוצה לא ניתן למצוא במקומות אחרים.

למרות הקושי, ניסינו לגעת, לספר, ולא לנסות ללמד או להטיף. ניסינו להעביר לכם סיפור אחד, סיפור אחד מני רבים, שתקופה נוראה זו ניפקה לנו.

 

ממה צמח האתר?

בשנת 1998 החל משה קרבץ לחפש מסגרת שתוכל להעביר את סיפורו ואת סיפורה של קבוצת 131 ילדי קובנה (שעמה נמנה) לדורות הבאים. במהלך חיפושיו חשף את הסיפור יוצא הדופן בפני אנשי מוזיאון יד לילד שליד בית לוחמי הגטאות ובפני התלמידים והמורים של בית הספר הר וגיא. שלושת גורמים אלה, משה

קרביץ וקבוצתו, יד לילד ובית הספר הר וגיא חברו יחד והחלו להזיז את הגלגל.

התהליך היה ארוך, ובמסגרתו ראיינו תלמידי בית הספר את ניצולי הקבוצה והחלו בתיעוד של כל חומר אפשרי. עבודות עבות כרס נכתבו על קבוצת 131 ילדי קובנה. שיחות החלו להתגלגל. בספטמבר 1999 אף יצאו התלמידים ביחד עם שמונה מילדי הקבוצה הקובנאית אל המסלול שעברו בימי מלחמת העולם השנייה. המסע פתח מחדש סיפורים שטרם נשמעו ושחרר רגשות של אלה שהשקיטו אותן במשך יובל שנים. רגשות אלה שהשתחררו מהבקבוק עטפו את כולם, ניצולים ותלמידים כאחד. זיכרונות צפו וסופרו. בתקופת המסע כבר היינו באמצע מלאכת בניית האתר, אך בעקבות המסע הוא שונה לחלוטין – מאתר היסטורי כמעט, לאתר של סיפור ושל רגשות, עד כמה שהדבר אפשרי.

 

תודתנו נתונה לאנשים ולגורמים הבאים:

* לכל אותם ילדים של אז, העדים של היום, שפתחו בפנינו את סיפורם, את לבם ואת רגשותיהם, שלקחו אותנו עמם אל מחוזות ילדותם, שהשביעו אותנו, אם כי לא במודע, להמשיך לספר את הסיפור.

* לכל התלמידים שעשו ימים כלילות, ועוד לילות, ועוד לילות על מנת למצוא כל מידע שאפשר, כל תעודה, כל בדל של סיפור, שלקחו את הכול ויצרו מכך תיעוד רב - כתוב, מצולם, מוסרט - ואת האתר הזה; גם הם חשפו בפנינו את רגשותיהם.

* לצוות יד לילד, ובו שלומית דגן-דרעי וטלי שנר, שליוו, גיבו, תמכו וסייעו לחבר את כל החוטים יחדיו.

* לצוות בית הספר הר וגיא, ובו סופי בן-ארצי, שנכנסה לפרויקט במלוא הרגש, תוך כדי מתן תמיכה, עזרה, וכתף לכל מפעל ההנצחה הזה, וריבה מנו, שתמכה ועזרה בכוחות שלא יסולאו בפז.

* לפיני ירון, שתיעד בווידאו את כל הפרויקט ואת כל המסע. על התוצר של כל זה - כאן, בעמוד ההסבר על הסרט "כשילדים זוכרים".

* לכל אותם אנשים שהיטו כתף בכל דרך אפשרית - ושהשרת צר מלהכיל את רשימתם.

כולנו נשמח לקבל את תגובותיכם, את הערותיכם, את סיפוריכם ושאלותיכם.

"זכרם יהיה לנו כאות וכעדות עד קץ הימים"

ישראל, 2001

דרונט בניית אתרים