בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

שלמה גלפרין

אני אחד מקבוצת ילדי ה-131 מקובנה. סיפור הקבוצה מהגטו דרך מחנות הריכוז השונים ועד השחרור מסופר כבר באתר זה. אתמקד במאורעות האישיים המשמעותיים הזכורים לי.

נולדתי בקובנה בתאריך 15.12.1931.

אני הבן הצעיר במשפחה בת 7 נפשות: אמא ליובה לבית גרשוביץ, אבא יחזקאל גלפרין, אחות בכורה פרידה (כיום פרידה שיין), אחריה פולה (כיום פולה צור), וולף, פיווה ואני, שלמה.

אבא היה קבלן בניין, אמא עקרת בית. נמננו עם המעמד הבינוני וחיינו ברמת חיים טובה. שנתיים לפני פרוץ המלחמה עברנו לגור בבית משלנו שאבא בנה על חלק מהמגרש של סבא שַכְנֶא גרשוביץ.

לפני המלחמה הספקתי ללמוד שלוש כיתות: א' ו-ב' למדתי בגימנסיה "אידישע ליטווישע". בכיתה ג', ב- 1940, נכנסו הרוסים לליטא, סגרו את הגימנסיה, ואני עברתי ללמוד בבית הספר היהודי "תרבות".

עם פרוץ המלחמה בליטא, כאשר גרמניה התקיפה את ברית המועצות במבצע "ברברוסה" (22.6.1941), עזבנו את הבית כמו יהודים רבים אחרים, ורצנו לכיוון רוסיה. כל ההמונים רצו להימלט מהגרמנים. לקחנו אתנו חבילות אחדות, כמה שניתן היה לשאת, והתחלנו לצעוד ברגל עם הפליטים לכיוון וילנה, שהיתה קרובה לגבול הרוסי.

אחותי הגדולה, פרידה, שהיתה אז כבר נשואה, הספיקה להגיע לגבול בזמן, עם משפחת בעלה. הם הגיעו לרוסיה עם סוס ועגלה שהיו ברשותם. שם התגייסו לצבא האדום. בעלה ראובן שיין נלחם בחזית נגד הגרמנים ונפצע קשה באחד הקרבות.

אנחנו רצנו ברגל. אחותי פולה תפסה טרמפ וכך נפרדנו גם ממנה. נשארנו ההורים ושלושת הילדים הצעירים. אחרי כמה ימים בדרך הגענו למרחק של כ-15 ק"מ מווילנה, ואז נודע לנו שהגרמנים כבר שם. פנינו לאחור, ועל פי החלטת אבא התחלנו לחזור לקובנה.

לנו אצל איכר ליטאי תמורת סבונים וחפצים אחרים שהיו באמתחתנו. האיכר הבטיח לקחת אותנו בעגלה עם סוס לקובנה, גם זאת תמורת חפצים שונים. יצאנו אתו ברגל, הלכנו כברת דרך ונכנסנו ליער. אבא ראה שהדרך אינה מובילה לשום מקום והבין שמטרת האיכר היא לשדוד אותנו ואולי גם להרגנו. הוא החליט שצריך לברוח. הסתובבנו והתחלנו לרוץ לכיוון הכביש, והאיכר רודף אחרינו. כשהגענו לכביש, ראינו שהצבא הגרמני כבר זורם לכיוון קובנה. הלכנו בצד הכביש והגוי בעקבותינו. בינתיים ראינו שני חיילים גרמנים עומדים ליד ביתו של אחד האיכרים. אבא ניגש אליהם וביקש את עזרתם להימלט מהגוי שרודף אחרינו ורוצה לשדוד אותנו. אחד החיילים הוריד את הרובה מכתפו, כיוון אל האיכר ורצה לירות בו, אך אבא עצר בעדו כיוון שחשש שכתוצאה ממעשה כזה יתנכלו לנו איכרים אחרים. הגרמני נרגע, קרא אליו את הגוי, הכניס לו מכות רצח ואנחנו ניצלנו מהשודד.

כשהגענו לקובנה, ביתנו החדש כבר היה תפוס על ידי ליטאים. בחוסר ברירה התמקמנו בצריף הדל הסמוך לבית, הצריף של סבא שלי. משם גורשנו כעבור חודשים מעטים אל הגטו שהוקם בינתיים. בזמן שהיינו בגטו, חזרה אחותי פולה מווילנה, וכך התברר שגם היא לא הספיקה לעבור את הגבול. היא חזרה כי נדברנו להיפגש אתה בווילנה, וכשהסתבר לה שאיננו מגיעים, הבינה שחזרנו לעירנו.

בגטו גרנו כמה משפחות בדירה אחת. לכל משפחה היה חדר ולפעמים שתי משפחות התחלקו בחדר, והמטבח והשירותים משותפים לכולן.

אבא עבד אצל הגסטפו בתור צבע. כיוון שידע לצייר, הוא צייר לגרמנים ציורים ובתמורה קיבל מצרכים שונים שעזרו לנו להתקיים וגם לעבור את האקציות בשלום. כדי לשפר את כלכלת המשפחה החל אבא לייצר מטפחות ראש. הוא קנה סדינים בעד מצרכי מזון, היה מצייר את הדוגמאות, וכולנו היינו חותכים את השבלונות וצובעים את המטפחות.

אחותי, שהיתה דומה לליטאית יותר מאשר ליהודייה, היתה עוברת את הגדר עם המטפחות ומוכרת אותן בצד ה"ארי" תמורת מזון. תקופה מסוימת עבדתי עם שני אחיי בבית ספר לנגרות שנקרא וורגשטאטן.

אחרי שנתיים בגטו העבירו אותנו למחנה עבודה בשנץ, על יד קובנה. במחנה זה גרנו בצריפים, הנשים מופרדות מהגברים. משם יצאנו כל יום לעבודה במחנות הצבא הגרמני. הייתי יוצא עם אבא לעבודה – הוא היה מכין שלטים ומצייר ציורים עבור הקצינים.

באחד הימים, כשחזרנו מהעבודה למחנה, היתה שם דממת מוות (לעומת הרעש שהיה בכל יום). כשנכנסנו פנימה, הבנו את פשר הדממה: באותו יום היתה אקציית ילדים, וכל מי שנמצא במחנה נלקח למוות. הודות לכך שאחי ואני היינו בעבודה נשארנו הפעם בחיים (לימים נודע שגם בגטו היתה אקציית ילדים, וגם שם נלקחו כל הילדים שנמצאו).

עם התקרבות החזית לליטא, בתחילת יולי 1944, חיסלו הגרמנים את גטו קובנה ואת מחנה העבודה שנץ והעבירו את כל היהודים (כולל אותנו) לרכבות משא, שנסעו לגרמניה. כשהגיעה הרכבת שלנו לשטוטהוף, הורידו הגרמנים את הנשים ואת הילדים הקטנים. נשארתי עם הגברים על הרכבת כי ידעתי שללכת עם הנשים פירושו השמדה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אמא. אחותי פולה הלכה עם אמא (הן עברו יחד את כל המלחמה ועזרו זו לזו לשרוד).

הרכבת המשיכה לגרמניה עם הגברים והילדים שנשארו, וכעבור זמן מסוים הגענו למחנה לנדסברג. כולנו ירדנו. במחנה זה נשארנו שבועות מספר.

יום אחד ריכזו את כל הילדים שבמחנה, 130 במספר, במטרה לשלוח אותנו לאי שם. אבא לא רצה שאני, הקטן, אהיה לבד וביקש מאחי האמצעי, פיווה, שיצטרף לקבוצת הילדים כדי שנהיה יחד. אחי בכה ולא רצה להיפרד מאבא, ואז, אחי הגדול, וולף, שהיה בן 17, התנדב להצטרף במקום פיווה, אף שידע שאחת דיננו למות. גם אני בכיתי וביקשתי שלא ילך אתנו ומספיק שאני אמות, אבל הוא לא השתכנע. כך הגענו למספר 131.

בשתי משאיות דחוסות העבירו אותנו לדכאו. אחי, שהיה הבוגר בחבורה, החליט לארגן אותנו ולהפכנו לקבוצה. הוא סידר אותנו בשלשות ואימן אותנו בתרגילי סדר כדי שנהיה קבוצה מגובשת.

כעבור שבועיים העמיסו אותנו על רכבת בעלת שלושה קרונות, כשבכל קרון יושבים שני שומרים גרמנים חמושים. כך נסענו שלושה ימים. הגענו לאוושוויץ רק 129 ילדים כי בדרך, כאשר הרכבת האטה והשומרים נמנמו, שני ילדים ניצלו את ההזדמנות וקפצו דרך האשנב הקטן (לא ידענו מה עלה בגורלם. עם הזמן, נודע לנו שאחד כנראה נהרג בזמן הקפיצה והשני, דני ענבר, שרד והגיע לארץ, והוא היום חלק מהקבוצה).

כשירדנו מן הקרונות, וולף סידר אותנו בשלשות והתחלנו לצעוד כשהוא מפקד עלינו: "לימין שור!" לכיוון הגרמנים, "הורד כובעים!" ועוד... ההופעה שלנו כנראה עשתה רושם על הגרמנים (לעומת המוני היהודים שירדו מן הרכבות מבולבלים ומדוכדכים, ושהורדו מהרכבות תוך צרחות ומכות).

עד היום יש החושבים שהירידה המסודרת מהרכבת עשתה רושם על הגרמנים וזו הסיבה שלא שלחו אותנו ישר לקרמטוריום.

הביאו אותנו ללאגר A. כעבור מספר שבועות קעקעו מספרים על הידיים והפכנו להיות מספר. אבל היה לנו רושם שיחד עם זה אנחנו הופכים לתושבי קבע במחנה וכנראה שלא נושמד (הרי נתלינו בקש). מספרי הוא B-2815.

בינתיים פרצה מחלת הסקרלטינה (שנית) והיינו סגורים בבלוק ארבעה/חמישה חודשים, כשהיציאה הייתה רק לשרותים.

בתקופה הזו לקחו את וולף, אחי, מבירקנאו-אושוויץ למחנה אחר ואני נשארתי ללא איש ממשפחתי.

העבירו אותנו לבלוק D. חגי תשרי התקרבו. בראש השנה הייתה סלקציה ראשונה. עמדנו בשלשות, ערומים, בשורות פתוחות. מנגלה (ימח שמו) עבר בין השורות וסימן כל אחד – מי לחיים ומי למות. הוא הגיע אלי ושאל אותי בן כמה אני. אמרתי: בן 14, למרות שהייתי רק בן 12 וחצי.

למזלי, הוא החליט להשאיר אותי בחיים.

ביום הכיפורים החלטתי לצום. החזרתי לשקית את הלחם שקיבלתי לכל היום והתחלתי את הצום. פתאום ראינו שהמחנה מתמלא חיילי SS והבנו ששוב תהיה סלקציה. אז החלטתי לשבור את הצום כדי שאראה יותר טוב, ודחפתי לפה את הלחם שברשותי.

ואכן לא טעינו, הייתה סלקציה לפי גובה. מי שלא עבר את הגובה שנקבע נשלח לכיוון אחד מתוך כוונה להשמידו.

אני הייתי נמוך ולא הגעתי לגובה הרצוי. את כל הקטנים, ואני בתוכם, הכניסו לצריף כדי לחכות שיקחו אותנו לקרמטוריום.

באותו צריף היו ילדים פולנים שהובאו לאוושוויץ אחרי מרד הפולנים בוורשה (אותם לא התכוונו להרוג) ובזכותם נשארנו, גם אנו, בחיים.

 

לפני המלחמה, אמא שלי חלמה חלום, שקשור בי והפחיד אותה. מכיוון שהייתה מסורתית הלכה לרב לשאול מה לעשות בקשר לזה. הרב אמר לה שבכל יום שישי תביא אותי לבית הכנסת ויחד נדליק שני נרות, עד לבר המצווה – וכך עשינו.

כאשר פרצה המלחמה ולא היו בתי כנסת וגם נרות לא היו, שאלה אמא את הרב איך לקיים את המצווה. תשובתו הייתה שבכל יום שישי ניתן נדבה לעני.

אמא המשיכה כך עד שנפרדנו ואני המשכתי גם בבירקנאו, בכל יום שישי, לתת חלק ממנת הלחם הזעומה שקיבלתי למישהו שנראה מסכן באופן מיוחד. כך המשכתי עד בר-המצווה שלי שחל ביום שישי 15.12.44. זו הייתה הפעם האחרונה שקיימתי את המצווה.

אחרי המלחמה, סיפרה לי אחותי שגם אמא שלי נתנה בכל יום שישי, ממנת הלחם שלה למישהו, כי פחדה שאני לא אזכור או שלא אהיה מסוגל לכך.

 

כשהחזית התקרבה לאוושוויץ פינו את כל המחנה, בליל ה-17.1.45. ואז התחיל מה שנקרא היום "מצעד המוות". עד לשחרור עברתי עוד מספר מחנות השמדה ועבודה. אלטהאמר, מאטהאוזן. היינו שם בעיצומו של החורף, היה קור אימים ואסור היה להימצא בצריפים במשך היום. כדי להתחמם עמדנו צפופים בערמות של אנשים: בטן, גב, בטן, גב והתחממנו זה בגופו של זה.

אח"כ עברנו למחנה "צלטנלאגר" מחנה אוהלים וכעבור מספר שבועות שוב נדדנו הלאה. אנחנו כבר בסוף אפריל, בחוץ גשם וקור. הלכנו שלשה ימים. בלילות ישנו בחוץ ובאותם ימים גם אוכל לא קבלנו. בתקופה זו, אחרי החורף, העשבים עוד לא נובטים ואפילו שורשים לא מצאנו. מצאנו שבלולים וזה היה האוכל שלי. בדרך עברנו את העיר ולס. אנשים ברחוב בראותם אותנו, ריחמו עלינו ונתנו כמה פרוסות לחם או מזון אחר שהזדמן לידם. בזמן שהלכנו ברחוב ראיתי אשה יוצאת מחנות. היא חצתה את הרחוב לידי ושמה בידי ניר פרגמט ובתוכו מספר פרוסות נקניק, דבר שיכולתי רק לחלום עליו. טוב ליבה ריגש אותי עד מאוד.

הגענו למחנה גונצקירכן שהיה הגרוע ביותר, מכל המחנות, מבחינת התנאים הסניטרים, התנאים האחרים והאוכל. המחנה היה בתוך יער. הכניסו אותנו לצריפים. היינו כה צפופים שהיה מקום רק לשבת על הרצפה. קבלנו מרק דליל מאוד ונוסף לזאת עברה שמועה שהוא גם מורעל, כך שבכל יום מתו מאות אנשים בתוך הצריף. היציאה מן הצריף הייתה הליכה על גוויות שמתו באותו לילה. מזלנו ששהינו שם רק 6 ימים עד ליום השחרור - ב-4 במאי.

 

באותו בוקר שמענו התפוצצויות תותחים. אחרי הצהרים נעלמו כל השומרים מהמחנה. רק למחרת בבוקר יצאתי עם עוד כמה נערים מהמחנה. הלכנו על הכביש חופשיים, כאשר אף אחד לא רודף אחרינו ולא אומר לנו מה לעשות. את ההרגשה הזאת לא אשכח לעולם – הרגשת החופש ללא פחד ומורא.

 

הגענו למחנה של חיל האוויר הגרמני, שם אספו האמריקאים את הפליטים מהמחנות, ואז התחלתי לחפש ולהתעניין בגורל בני משפחתי.

בדיעבד התברר לי שכולנו נשארנו בחיים. כל התא המשפחתי המצומצם שרד את השואה. כולם נפגשו בליטא חוץ ממני,

הגעתי לארץ בעזרת הבריגדה היהודית. זה היה ב-8 בנובמבר 1945, באניה פרינס גרדן עם חיילים בריטיים ועם סרטיפיקט.

חייתי 3 שנים אצל משפחת לידר במושב באר-טוביה. למדתי שם בבית הספר עם ילדי המושב, עד גמר כתה ח'. משם עברתי למקוה ישראל ולמדתי שם עוד 3 שנים, חקלאות ולימודים כלליים. בסיום הלימודים התגייסתי לצבא ושרתתי שנתיים וחצי בבאר-אורה, במסגרת הגדנ"ע, כמדריך חקלאי.

כשהשתחררתי מצה"ל הצטרפתי לקיבוץ נוה איתן, קיבוץ היעד של הגרעין שהורכב גם מחברי כיתתי במקוה ישראל.

כאן הכרתי את רעייתי יהודית שמעוני, ילידת תל-אביב. התחתנו ב-25.3.58, גידלנו 4 ילדים והיום יש לנו בינתיים שמונה נכדים.

 

על בני משפחתי – אחי והורי, נודע לי רק כעבור למעלה משנה, אחרי השחרור. במשך שנה זו חיפשה אותי המשפחה מליטא, דרך כל הארגונים בעולם, עד שמצאו אותי בארץ, במושב באר טוביה, אליו נשלחתי לחיות וללמוד.

בפעם הראשונה נפגשתי אתם בשנת 1965, 21 שנה אחרי הפרידה.

לצערי את אמא כבר לא הספקתי לראות, היא נפטרה ממחלה בשנת 1961.

 

במשך השנים הגיעה מרבית המשפחה שלי לארץ. ב-1957 הגיעה אחותי פולה ובעלה אברהם צור. ב-1969 הגיע אבא. ב-1973 הגיעו פרידה וראובן וכל משפחתם לארץ. ב-1990 הגיע האח וולף עם משפחתו.

ב-1993 הגיע אחי פייווה לביקור והביא את עצמות אמא לקבורה בארץ, לפי בקשתה, כך ששוב נפגשנו כולנו.

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים