בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

משה קרבץ

נולדתי בקובנה בשנת 1931 כבן שני ואחרון למשפחה מהמעמד הבינוני.  אחי ואני למדנו בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה, שם הספקתי ללמוד בכיתות א' עד ג'. לאחר כיבוש ליטא על ידי הצבא האדום, ועקב סגירת בית הספר, עברתי ללמוד בבית ספר שאת שמו אינני זוכר. שפת הלמוד בו היתה אידיש.
 

בצילום, משה מימין ואחיו בצילום משנת 1934

 עם פרוץ המלחמה ביוני 1941 ברחה משפחתי מקובנה לכיוון הגבול הרוסי בכוונה לחמוק מהכבוש הגרמני. הצבא הגרמני התקדם מהר יותר מיכולת הבריחה שלנו, כך שלא היה מנוס אלא לנסות לחזור העירה, לקובנה. בסך הכל היינו בדרכים יותר משבועיים קשים מאד,  ובסופם הגענו לבית מכרים, שם גרנו עד לכניסה לגטו.

 באוגוסט 1941 נכנסנו לגטו יחד עם כל שאר יהודי קובנה, ושם הייתי כלוא כשלוש שנים.

 בחודש יולי 1944 התקרב הצבא האדם לקובנה ואלה מתושביו אשר לא הצליחו לברוח או להסתתר הובלו לגרמניה, ואני והורי בתוכם. אחי הסתתר בגטו בבונקר אותו חפרנו מתחת לבית, ונספה שם עם עוד שמונה מחבריו בעת שריפת הגטו. אותנו הסיעו לגרמניה ובדרך, בדנציג, הפרידו את הנשים והילדים אשר נשלחו למחנה שטוטהוף.

 התנאים במקום היו כאלה שאיפשרו לי להישאר עם אבי. הגענו למחנה לנדסברג לא רחוק ממחנה דכאו. לאחר שהות של שבוע ימים במקום הפרידו בוקר אחד, בזמן המפקד ובאורח מפתיע, 131 ילדים ושלחו אותנו במשאיות למחנה דכאו. אבי נשאר במחנה לנדסברג ולפי עדויות שונות נספה שם בחודש נובמבר אותה שנה.

 בדכאו שהינו שבוע, והספקנו ללמוד שם משהו על מהותו של מחנה ריכוז, דבר שלא היה מוכר לנו קודם. שלוש שנות היותנו בגטו לא הכינו אותנו לחלום הבלהות הזה. בתום שבוע, העמיסו אותנו על שלושה קרונות רכבת ושלחו אותנו מזרחה מבלי שנדע את היעד הסופי, אותו יכולנו רק לנחש. בדרך נודע לנו שאנו בדרכנו למחנה ההשמדה בירקנאו ואחרי חמישה ימי נסיעה, שכללו הרבה המתנות,  ב -1 באוגוסט בחצות הלילה הגענו לרמפה בבירקנאו.

אני מוכרח לסטות כאן מהתיאור השוטף של האירועים ולציין שאילו הכל היה ממשיך להתפתח על פי ה"הגיון" הבלתי נתפס ששרד אז, הרי שכאן התיאור היה מגיע לקיצו וכן גם אני... אך לא כך קרה.

 מסיבות שאותן איננו יודעים עד עצם היום הזה, ובין הניצולים ישנן השערות שונות בנדון, הכניסו את כולנו למחנה, דבר חסר כל הגיון בנסיבות התקופה, מיספרו אותנו בקעקוע על זרוע שמאל והפכנו חלק מתושבי המחנה לכל דבר ועניין. בעת שהותי בבירקנאו בחודשים אוגוסט-נובמבר, נערכו שתי סלקציות, האחת בראש השנה והשניה ביום-כיפור. בשתי סלקציות אלה מוינו לא מעט אנשים למשרפות. קבוצת הילדים שלנו נפגעה הכי קשה מאחר והיו בינינו ילדים קטנים ממש. די שאציין שמתוך 129 ילדים שנכנסנו למחנה נשארנו אחרי הסלקציות כשלושים ילדים בלבד. לאחר שעברתי את הסלקציות בהרבה מזל ומעט תושיה, ולאחר שהספקתי לחלות באדמת ולצאת גם מזה בשלום. ויש לדעת שאדמת בבירקנאו יכלה בהחלט להיות מחלה סופנית אם בגלל מצב פיזי ירוד ואם בגלל "פינוי" צריף החולים לעיתים מזומנות מיושביו ונשלחתי למחנה אחר.

מחנה בודה היה במרחק כמה קילומטרים מבירקנאו, ובין היתר היתה שם חווה חקלאית. נשלחתי לעבוד נפחיה ותפקידי היה לסובב את ידית המפוח וללבות את האש שבעזרתה הנפחים תיקנו את הציוד החקלאי שהיה במקום. אותו חורף, 1944-1945, היה קשה ביותר גם בהשוואה לחורפים אחרים בפולין, והטמפרטורות ירדו ל-30 ו-35 מעלות מתחת לאפס. בראיה לאחור אני חושב שמחנה זה ומקום עבודה זה אפשרו לי לאגור כוחות לקראת "מצעד המוות" שבא בהמשך, וזאת בכמה דרכים:

ראשית,  העבודה בצריף סגור יחסית על יד האש גאלה אותי רוב שעות היום מהקור האיום ששרר בחוץ.

שנית,  ה"בעלות" על האש איפשרה לי לחרוך קלחי סלק סוכר שאנשים היו מביאים לי מהשדה לצורך זה, ובתמורה קיבלתי מהם קלחים . לאחר הורדת החלקים החרוכים היה נשאר גוש בגודל של שני אגרופים, לבן, חם, רך ומתוק, שטעמו עדיין אתי.

 כנראה שבמקומות עבודה אחרים במחנה היתה אפשרות להשיג מזון מעבר למנות המוקצבות, ולא אחת נהניתי גם אני מהמצב הזה. בינואר 1945 התקרב הצבא האדום לאזור, ובכדי שחס וחלילה לא ניפול לידיו, יצאנו במסע רגלי לכיוון גרמניה. היה זה מסע מפלצתי שלא מהעולם הזה, ולאחר הליכה של 120 קילומטר ביומיים וחצי ונסיעה ברכבת בקרונות פתוחים במשך יומיים נוספים, הגעתי למחנה בוכנוולד. כאן החלה הידרדרות מהירה במצבי הפיזי ובתחילת אפריל חליתי בטיפוס בהרות. מצבי הלך ורע; הצבא האמריקאי החל והתקרב, ובצורה ציורית אפשר להגיד שנוצרה תחרות בין מלאך-המוות ובין צבא ארצות הברית. מסתבר  שהצבא ניצח, עובדה המאפשרת לי לספר בקיצור את קורותי.

 מכתב
חומר כתוב רב וכן צרור תמונות משפחתיות, היה קבור בתיבת פח אטומה בבונקר אשר מתחת לביתנו. אימי אשר חזרה לקובנה אחרי השחרור גילתה את תוכן התיבה ושלחה אותו אלי ארצה בסוף שנות הארבעים. כתב היד המקורי איננו ברשותי, פרט לעמוד אחד  - עמוד זה.

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים