בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

דניאל חנוך

נולד בשנת 1933 בקובנה.  עם חיסול הגטו ביולי 44', נשלח עם עוד אלפי יהודים אל מחנה שטוטהוף שם הורדו האימהות והאחיות מן הרכבת והילדים והאבות נשלחו למחנה לנדסברג. לאחר שהות של כשבוע במחנה, הופרדו הילדים מהאבות ונשלחו למחנה דכאו. במהלך שהותו שם החל אחד האחים הבוגרים, שהצטרף אל קבוצת הילדים, בתרגילי סדר ומשמעת, וכך הפכו לקבוצה מגובשת, הם נשלחו לבירקרנאו ובשנת 44' נשלחו 90 ילדים מתוכם להשמדה. דניאל ועוד 39 ילדים שרדו בבירקנאו חמישה וחצי חודשים בתנאים קשים וברעב תמידי. עם התקרב החזית הרוסית, נשלח ב"צעדת המוות" למאוטהאוזן ושוחרר במאי 1945. עם סיום המלחמה התפלח לתוך אניית המעפילים "ווג' ייד" ואיתה הפליג לנמל חיפה. היום דניאל אב לשני ילדים וסב לשני נכדים, חי בכרמי יוסף.

עדותו של דניאל המוקרנת במוזיאון יד לילד:

בתחנת הרכבת של קובנה הועמסנו על קרונות מסע. הרכבת עשתה דרכה ובלילה, המרחק היה קצר, הגענו לפרוסיה המזרחית לתחנת הרכבת של שטוטהוף,ועל פי התכנית נשים וילדים היו צריכים לרדת בשטוטהוף וזו היתה הפקודה "פראון און קינדר ראוס".

הייתה החלטה נבונה של המשפחה שאני אשאר עם הגברים עם אבי ואחי. וזו הייתה הפעם אחרונה שאבדו אימי ואחותי. הלילה בלע אותם בתוך הצעקות, בתוך הנגיסות, בתוך הנביחות של הכלבים. מצאתי את עצמי עם אבא ועם אחי ברכבת שהביאה אותנו ללנסברג. מחנה גדול, מחנה עבודה. למזלי הגדול המפקד הגרמני שם של המטבח היה איזה קצין אס. אס. הוא הזמין אותי לבוא לעבוד במטבח של הגרמנים וקצת לנקות את החדר שלו. למעשה בהתחלה היה אפילו טוב. הייתי במטבח הייתי העוזר, יכולתי קצת להביא אוכל לאבא, לאחים והחגיגה הזאת נגמרה מהר מאוד. הגרמנים בדיוק גילו שיש ילדים במחנה והם אספו את הילדים בתוך מכלאה.131 ילדים אחרונים של גטו קובנה שנשלחו ממחנה לנסברג.

ממחנה מס' 1 (לגר איינץ) העמיסו אותנו על שתי משאיות. מתוך הקהל הגיע פתאום אח מבוגר, וולפקה ,אחיו המבוגר של שליימל'ה, שהחליט להצטרף לאחיו הצעיר לקבוצה. העמיסו אותנו על משאיות ובתוך הגבעות הירוקות של בוואריה,בתוך הנחלים היפים נכנסנו בשער של מחנה דכאו. במחנה דכאו סדר היום היה בין המסדרים שאותו וולפקה שלנו, גלפרין, גיבש אותנו כקבוצה והוא דבר ראשון ארגן אותנו לתרגילי סדר. הוא כפי הנראה הבין שאם אנחנו ננהג על פי מנהגם זה יעזור לנו והיה כל יום מצעיד אותנו ואני זוכר שבגלל שהיינו צועדים ב"ריבט לינקס, רישט לינקס" - ימין שמאל. ממש כמו שמלמדים חיילים קטנים. התקופה בדכאו הסתיימה מהר מאוד ומצאנו עצמנו צועדים דרך מינכן המופצצת לתחנת רכבת מסע הגענו בלילה לבירקנאו. היו אורות עטופי ערפל בקושי ראו תאורה בתוך המחנה, בקושי נשמעו קולות, היה שקט של לילה כזה, הקרימטוריות עבדו במלוא הקיטור אנחנו לא ידענו את זה בדיוק מה, כששאלנו מה זה אמרו לנו שאופים כאן לחם ולחמניות לאנשים שיוצאים לעבוד. ירדנו מהקרונות וולפקה מיד סידר אותנו בשלשות וצעדנו "לינקס ריישט, לינקס ריישט", שמאל ימין שמאל ימין, וכאשר עברנו על יד קציני האס. אס. הוא נתן פקודה "הימין שר" הפננו את העיניים ואת הראש לימין זה מאוד מצא חן בעינם, עצרו אותנו ואז קצין זוטר שאל את הקצין הבכיר "ואס אוניש תאן וידיאזן?" מה לעשות איתנו?"  הוא אמר "לאסט אן דוש" תן להם לעבור! הגענו לצריף בבירקנאו וכל אחד קיבל לו חלק על איזה דרגש.

עבודה שלנו הייתה מה שנקרא רול ואגן. רול ואגן זה עגלה מתגלגלת היינו בעצם בתפקיד של בהמות עבודה וזו נחשבה עבודה טובה היינו איזה 8-7 , 10 ילדים רתומים לעגלה , שני מבוגרים החזיקו את היצול, הקטנים יותר החזיקו איזה חבל וגררנו את העגלות.

העבודה בעגלה הזאת הייתה עבודת צוות. אם מי מהילדים לא עשה את העבודה זה נפל על השני. עבודה היומיומית שלנו הייתה לצאת לרמפה ולאסוף את הבגדים של המומתים ולהוביל אותם למחסני האס. אס. מבירקנאו עזבנו יחד עם כל המפונים הקבוצה . ואז הגענו לאחד מהגרועים במחנות, הביאו אותנו למאוטהאוזן. בין שרידי קבוצת -131 הילדים היה קשר. לילה אחד הייתי עם שליימל'ה, חבר שלי מנווה איתן ישנים מכוסים באיזו שמיכה מרופטת ואיזה אדם ניסה לסחוב לנו את השמיכה. אני רק זוכר שאמרתי לשליימל'ה אתה תלך אחרי ההוא אני אקרא לחבר'ה. כשהוא רק שמע את המושג שהולכים לקרוא לחבר'ה הוא הסתלק.

אנחנו הרגשנו שהמלחמה מתקרבת לקיצה כבר היו הרבה סימנים לכך. ואז, ביום אחד ראינו טנדר, כמה בחורים צעירים חיילי הבריגדה העברית ששרתו במסגרת הצבא הבריטי עם סמל מגן דוד על דגל כחול לבן מחזיקים שנשק בידיים. אוספים אותנו, מחבקים אותנו, מארגנים אותנו לטנדרים. ואז אני זוכר ערב שחילקו לנו סבון עדין ומשחת שיניים שנהב ושרו לנו אסתר גמליאל וברכה צפירה "אל גלילה" ו"על גבעות שייך אבריק" וכאילו השיר הזה מהדהד עד היום.

התפלחתי בעצם לתוך אוניית המעפילים  יאשה ווג' ווד ואיתה הפלגתי לחיפה.

 פעם ראשונה שחיפה נגלתה לי בלילה באורות האלה הכרמל ידעתי שזה סוף הנדודים.

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים