בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

יהודה גורביץ

 שברתי את צום יום הכיפורים

הנני יליד קובנו ואחד מתוך הקבוצה של ה - 131 ילדים שנותקו מהוריהם והופרדו לגורלם בתאריך 22.7.44 במחנה לנצטברג.

מהמחנה הזה (לנצטברג) החל מסע התלאות והייסורים לאורך מחנות ההשמדה

כקבוצת ילדים ללא הורים ולגורלם.

בין כל התלאות והייסורים שעברתי, אני זוכר אירועים מסוימים. אחד מהם הוא שבאחד הימים, לאחר שהליטאים פרצו לביתנו בגטו בזזו ורוקנו אותו, בעת שחובתי עצים לחימום הבית, התפקע בול עץ ובתוכו נמצא אוצר גדול, דבר שסייע למשפחתי לשרוד ביחד עד לחיסול הגטו.

הזיכרון הבא והקשה שלי הוא מאקצית הילדים. אני הסתתרתי עם עוד שני ילדים במחבוא בקרבת שירותים בתקווה שבמקום כזה לא יעלה על דעת איש לחפש, וכך ניצלתי.

האירוע הבא קרה בעת אקציה בבירקנאו, שברתי את צום יום הכיפור, דבר שהקפדתי עליו כל ילדותי, וזאת כדי לא להראות חלש בפני הגרמנים. בזכות כח

הישרדות זכיתי להיות אחד הניצולים ולעלות לארץ ישראל בנובמבר 1945.

עתלית היתה התחנה הראשונה שלי בישראל, משם הועברתי לישיבה בכפר הרואה, לאחר שנשאלתי אם אני מבית דתי, אך לאחר זמן קצר ביקשתי לעבור לבי"ס חקלאי ולהצטרף לחברת נוער כדי לקבל השכלה בלימודים תיכוניים בבי"ס

בפתח תקווה.

חברת הנוער שאליה צורפתי עלתה מרומניה והקליטה שלי הייתה מהירה למרות היותי הצעיר מכל החבורה. באותה התקופה היה חשוב לבנות חיים חדשים משותפים, גם ללא הורים ולהקים קיבוץ בישראל.

לאחר שנתיים, הבוגרים התגייסו ולקחו חלק במלחמת השחרור. אני כצעיר לגיוס המשכתי שנה נוספת בביה"ס. לאחר שהבוגרים השתחררו התאחדנו מחדש ויצאנו  להקים קיבוץ בתל גזר. ההתלהבות הייתה לזמן קצר,

הגרעין הקבוצתי החל להתפרק וכל אחד פנה לדרכו. אני פניתי ללמוד מכונאות.

במאי 1950 אני התגייסתי לצה"ל לשירות ביחידת ציוד מכני הנדסי והשתתפתי

במלחמת סיני בהיותי במילואים. לאחר שירות צבאי של שנתיים השתחררתי

והמשכתיבמקצוע המכונאות שעוזר לי להתקיים ולהתקדם בכוחות עצמי לאורך

כל חיי.

עבדתי בסולל בונה, במספר מחלקות, למדתי שרטוט ואנגלית  ולכל אורך הדרך קודמתי בתפקידים, כל זאת, ללא משפחה והורים.

בשנת 1959 נשאתי לאשה את יהודית,  ילידת הארץ, נולדו לנו 3 ילדים: זהבית, יוסי ואיילת. אני ומרגיש שהנני מקים את צוואת ההורים להילחם על קיומי ולספר את שעבר עלי לדורות הבאים.

בשנת 1964 נשלחתי מטעם החברה עם המשפחה לנפאל לקחת חלק בהקמת שדה תעופה וכבישים בקטמנדו וגם לייצג במידה מסוימת את הסיוע שהמדינה בקשה לתת בתחילת הדרך. חזרתי עם פרוץ מלחמת ששת הימים, בשנת 1967  לאחר כשלוש שנים,  ומיד עם הנחיתה,  משדה התעופה הצטרפתי למערך המילואים. משך  3 חודשים שירתתי בהקמת קווי ביצורים מאזור הצפון עד חדרה.

לאחר המלחמה, חזרתי לעבוד בחברה ולקחתי חלק בעבודות בסיני ובסלילת כביש אילת - שארם.

מאוחר יותר, התבקשתי לצאת בשליחות מטעם החברה בארצות חוץ נוספות: חוף

השנהב, קניה וניגריה וחזרתי עם פרוץ מלחמת יום כיפור לתקופה ממושכת.

המשפחה התרחבה, שני הילדים הגדולים נישאו, נולדו לנו חמישה נכדים: רועי,

תום, עדי, ינון וגל.

בשנת 1995 לאחר 45 שנות עבודה בסולל בונה, פרשתי לגמלאות.

אני ממשיך להעביר לדור השני והשלישי את כל שעבר עלי, על הורי, על הסבים

והסבתות ועל כל בני המשפחה שנכחדו בשואה.

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים