בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

בירקנאו, פולין

קצה
המסלול

עבור מאות אלפים מיהודי אירופה, כאן הסתיים המסלול, כאן הסתיימו החיים. מאות אלפים הגיעו לכאן, ובתוך דקות הועברו לתאי הגזים. גם עבור רוב ילדי הקבוצה היה מקום זה בבחינת סוף המסלול. רק ילדים מעטים מקרב הקבוצה, 39, זכו להשתחרר מכאן בחיים. לכאן הגיעו ילדי הקבוצה באחד באוגוסט 1944, ומסיבה שלא התבררה עד היום לא נשלחו מיד לתאי הגזים. תחת זאת נשלחו לקעקוע מספר על הזרוע ואחר נלקחו אל "לאגר A", מחנה המעבר של בירקנאו. בספטמבר 1944 בוצעו שתי סלקציות, האחת בערב ראש השנה, השנייה ביום כיפור. 39 ילדים נותרו בחיים אחרי הסלקציות והועברו לעבודות כפייה ב"לאגר D", אגף אחר בבירקנאו.

זהו שער הכניסה לבירקנאו. עבור מאות אלפים הוא היה שער בדרך שאין בה חזור, שער אל מותם. הרכבות נכנסו בזו אחר זו, מלאות בגברים, נשים וטף, ויצאו ריקות. מטענם האנושי נרצח כאן, בגיא ההריגה הגדול ביותר שידעה האנושות.

ביקנאותנאי המחיה בלתי אפשריים.
בכל אחד מהדרגשים הללו ישנו 8 ילדים ויותר (בכל קומה). צפיפות. מחלות.רעב.
"להיפצע פצע קטן, פירושו היה גזר דין מוות, בגלל חוסר המזון הוא לא מגליד", תיאר אחד הילדים.

המוות היה צל מתמיד. כל ערב נערך מסדר אשר בו מוינו הילדים - מי לחיים ומי למוות.

"גזר הדין" בוצע תמיד רק למחרת. מיד אחרי המסדר הוחזרו כל הילדים לצריף, הנידונים לחיים והנידונים למוות.

"אתה ישן במיטה עם אנשים שכבר מתים", כך העידו בלשונם.

 בבירקנאו שהתה הקבוצה במשך הזמן הארוך ביותר, עד סמוך לשחרור המחנה. אז, ב-18 בינואר 1945, החלה צעדת המוות.

 

 

 

 

 

 

עגלת הגופות

הרול-ואגן. עגלת ההובלות. ילדי הקבוצה הועבדו בגרירת עגלה זו. שמונה ילדים גררו עגלה זו,
שהובילה בין היתר גם גופות.

 

תמונה קבוצתית: שמונה מניצולי הקבוצה שהצטרפו למסע ב-1999, על רקע האנדרטה בבירקנאו, על שרידי המשרפות, אשר היו סוף דרכם של מרבית חבריהם.
מימין לשמאל: משה קרבץ, דני חנוך, משה שהם, דני לבנובסקי, יעקב מאריש, מאיר גכט, יעקב ויז, זונדל גורדון.

 

"...ואתה יושב שם, אל מול התופת,

מביט לה ישר בעיניים, ומתקשה להאמין.

מתקשה לתפוס את הפורט התשיעי, את

פונאר, את שטוטהוף, טרבלינקה

ובירקנאו. אתה יושב, עם מה שנחשבת

לזוועה הגדולה ביותר שיצרו בני אדם,

ורואה את הירוק, את השקיעה, נושך

את השפתיים, מסתכל על חבריך, חלקם

בוכים, ועדיין מתקשה. הלב מתקשה

לקלוט מה שהמוח קלט כבר מזמן"...

(מיומנו של אחד התלמידים)

חבר המשלחת יושב מימין:
אחד מחברי המשלחת מבית הספר הר-וגיא יושב ליד שרידי המשרפות.
ספטמבר 1999. 

 

 


 

 

 

 

 

הדפסשלח לחבר
Share |
רשמי מסע נוספים
גונסקירכן
מאוטהאוזן
דכאו, גרמניה
לנדסברג, גרמניה
מחנה שטוטהוף, פולין
תחילת המסע - קובנה, ליטא
דרונט בניית אתרים