פייסבוק
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

המיצג "בבור" הועלה לעיני מאות צופים נרגשים

26/10/2011

בחוה"מ סוכות הוצג במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, לעיני מאות צופים נרגשים, המיצג "בבור" בהפקת בית לוחמי הגטאות. המיצג מספר את סיפור הישרדותו בבור של ד"ר פליקס זנדמן ז"ל, ניצול שואה, מחלוצי ההיי-טק והתעשייה בישראל, אשר נפטר ביוני האחרון.

המייצג, שבו השתתפו שש שחקניות, סיפר את סיפור השהות בת 500 הימים במסתור בעזרת דיאלוגים מומחזים בין יושבי הבור, בחלל שעוצב בדומה לבור, לעיני מאות צופים נרגשים, בהם בני משפחתו של זנדמן, שהוזמנו להיות אורחי הכבוד.

ד"ר פליקס זנדמן היה פיזיקאי ותעשיין יהודי, מייסד ויושב ראש של חברת וישיי העולמית, אחת מיצרניות הרכיבים האלקטרוניים הגדולות בעולם.

זנדמן נולד בגרודנו שבפולין (היום ביילרוס) בשנת 1927. בהיותו נער בן 15 נותר לבדו אחרי שכל משפחתו נספתה בחיסול הגטו. זנדמן שרד עם דודו ויחד עם שלושה יהודים אחרים נדחקו לבור קטנטן מתחת לביתה של משפחת איכרים פולנים. שם, במחבוא, מתחת לפני האדמה, שהה שנה וחצי. לא היה לו דבר מלבד משאבים פנימיים של דמיון ואינטלקט, ורצון עז להדוף את אי-השפיות ולמצוא טעם בהמשך החיים. בחשכת המחבוא לימד אותו הדוד פרקים במתמטיקה, ועל בסיס לימוד זה, בתנאים לא תנאים, התקבל זנדמן עם תום המלחמה לאוניברסיטת הסורבון בפריז וזכה לדוקטורט בפיזיקה. חוויות הנעורים המצמררות נטעו בו משמעת, מוטיבציה ונדיבות רוח, שבזכותן הגיע לימים להישגים נודעים. ב-1956 הגיע לארצות הברית ושם הפכה אחת מתגליותיו לתשתית של חברה משגשגת – מפעלי וישיי – המצויים בכל רחבי העולם. השם וישיי שניתן למפעלים הוא שמה של עיירה קטנה בליטא, עיירת הולדתה של סבתו תמה, אותה ביקש להנציח. במשך השנים פיתח זנדמן המצאות ופיתוחים, ביניהם נגדים חשמליים ושבבים אלקטרוניים, פיתוחים אשר סייעו לתעופה הבינלאומית ולפיתוח טנק המרכבה הישראלי.

אהבת הארץ עוברת כחוט שני בפרקי חייו, ומשהפך לתעשיין מצליח, השקיע בפיתוח התעשייה במדינת ישראל, בקליטת עלייה ובסיוע להעמקת מורשת השואה בבית לוחמי הגטאות.

במשך השנים ביקר זנדמן עם משפחתו בבית לוחמי הגטאות, ופעל להנצחת סיפורם של ילדים ובני נוער בשואה ב"יד לילד". זנדמן אף נמנה עם ידידי בית לוחמי הגטאות שנים רבות, ורבים ממבקרי המוזיאון נחשפו לעדותו המוקרנת בתערוכת הקבע של יד לילד.

זאת ועוד, צוות יד לילד, בראשותה של המנהלת ענת כרמל, והבימאית חווה כהן, יצר מונולוג מומחז על פליקס זנדמן, המביא את סיפור הישרדותו כנער בבור. המונולוג מוצג בפני קהל התלמידים הפוקד את המוזיאון. העדות המומחזת קיבלה משמעות מיוחדת, כאשר בחודש יוני האחרון הלך זנדמן לעולמו, בגיל 86.

 


רותה זנדמן, אשתו של פליקס, עם ענת ליבנה, מנכ"ל בית לוחמי הגטאות

 

להלן דברים שנישאו בטקס הפתיחה:

ענת ליבנה, מנכ"ל בית לוחמי הגטאות:

משפחת זנדמן היקרה,

לפני מספר שנים, הוסר הלוט ב"יד לילד" מעל לוח זיכרון לזכר בני משפחתו של פליקס שנספו בשואה. פליקס הנציח בלוח הזיכרון את הוריו, גניה ואהרון, את אחותו, מירה, ואת 40 בני משפחתו, יהודים מווישיי ומגרודנו, שנספו בשואה. באותה לוחית ביקש פליקס להוסיף את הדברים הבאים: "אני ניצול גטו גרודנו, שנידון למוות ב–1943, יכול לתת יד למעשה המופלא של קיום המדינה ובכל יום שאני מציג את כף רגלי על אדמת ישראל אני זוכה בתחושה שהנה אני שב אל רחם אימי."

אותו מפגש פתח דיאלוג מיוחד בין צוות בית לוחמי הגטאות ובין פליקס והמשפחה, וזכינו למספר מפגשים בהם שמענו את סיפורו הבלתי ייאמן על שהותו בבור עם הדוד סנדר והזוג באס במשך שנה וחצי.

באותו מפגש התחייבנו להמשיך ולספר את סיפורו לדורות הבאים, ואנו גאים לספר לכם כי אנו עומדים בהתחייבות זו. סיפורו של פליקס מושמע באופן קבוע בתערוכת הקבע של "יד לילד", וילדים ובני נוער, יהודים וערבים, ביחד עם קצינים וחיילים וסתם אזרחים הפוקדים את המוזיאון, מתוודעים אליו. בכך הופך הסיפור לנחלת רבים ומעצים את תרומתם החשובה של ניצולי השואה למדינת ישראל. 

סיפורו של פליקס מלווה את הפעילות החינוכית בבית לוחמי הגטאות משום שהוא אוצר בתוכו תכנים רבים אשר רבה הרלוונטיות שלהם גם היום. יש בו אמירה על חוזק נפשי, על תבונה אנושית, על רגישות לאחר, על אומץ לב וערנות לסבלו של הזולת, על הגבורה שבהצלה, על אהבה וגעגועים לארץ ישראל, ועל פעילות ללא לאות ליצירת תשתית תעשייתית מרשימה במדינת ישראל. 

פליקס פעל כל חייו למען הארץ עליה חלם ב-500 הימים והלילות ששהה בבור. עתה, משהלך לעולמו, אנחנו נושאים עימכם את משא הזיכרון, ומקווים שתמשיכו לראות בבית לוחמי הגטאות ביתכם ואתר הראוי להנצחתו של פליקס.

 

ענת כרמל, מנהלת "יד לילד":

חשבנו רבות איך להפוך את סיפורו של פליקס לנגיש ומובן לילדים צעירים. ראשית דאגנו לעבד את העדות המצולמת לעדות שאורכה שבע דקות, כדי שתשתלב בתערוכת הקבע, ולשם כך בחרנו פרקי סיפור רלוונטיים מתוך סרטו הרגיש והמדויק של חיים הכט.

חשוב היה לנו להדגיש את חשיבותם של החוקים בחברה האנושית ולכן הכנסנו את הקטע בו מספר פליקס על החוקים שנקבעו בבור.

חשוב היה לנו להדגיש את חשיבותה של ההשכלה ותפקידה בעיצוב חייו של אדם ולכן הכנסנו את הקטע על לימוד המתמטיקה בבור.

חשוב היה לנו להדגיש את אצילות הנפש של המשפחה הנוצרית ולכן הכנסנו את הקטע המספר על הסיוע שהגישו למסתתרים.

וחשוב היה לנו להדגיש את חשיבותה של ארץ ישראל ולכן הכנסנו את הקטע על הגעגועים לארץ והשבועה שנשבע פליקס לבנות את הארץ אם ישרוד את השואה.

מאוחר יותר שילבנו קטע מומחז מסיפור העדות בתוכנית "דרך המוסיקה והזיכרון" – תוכנית המדגישה את כוחם של צלילים כדי לשמר בריאות רוחנית ולהקל על געגועי הלב. אהבתו לכינור של פליקס, הזיכרון החי של היצירות שלמד, והצלילים שהשכיחו לדקות אחדות את הפחד מפני המלחמה – כל אלה מוזכרים במונולוג המומחז.

יום יום אנחנו עוסקים בסיפורו של פליקס ויום יום אנחנו למדים על ההכרח להתחשב בצרכי הזולת, על מקומה של האמנות בחייו של אדם, ועל תפקידה של ההשכלה בקידום תעשייה שהפכה למנוף עסקי ולתרומה כלכלית וביטחונית למדינת ישראל. 

כאנשי חינוך אנו חשים חובה גדולה להמשיך ולפעול להנצחת סיפורו של פליקס זנדמן והשנה אנו מרחיבים את החשיפה אל משתתפי הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו.

 


רותה זנדמן עם משתתפות המיצג

 

חווה כהן, במאית ההצגה:

"אולי הייתי משותק ומשולל כושר ראייה, אבל התמונות של עולמי הפנימי היו חיות ותוססות". כך מתאר פליקס את עולמו הפנימי בבור.

עולמו הפנימי של פליקס זנדמן, נער מתבגר המתחבא בבור, ושל אנשים נוספים, הוא עולם עשיר, מלא דמיון, ורצון עז להיאחז בחיים.

ומהו הבור? אותו בור שאורכו 1.50 ס"מ, 1.20 רוחבו ועומקו 50 ס"מ. הנראה לפליקס כקבר. בלתי נתפס. אותו בור ששם הוא מנהל חיים שלמים.

"ידענו שאנחנו צריכים לצאת בסדר"... והשאלה הנשאלת, מה זה בסדר? שאלה שהביאה אותי לחשוב לפני ובזמן העיסוק בסיפור, מה לגבי גודל החלל? ותנאי המקום? והצפיפות? והאינטימיות? והפעולות היומיומיות? ומה לגבי הנפש? האם היא פצועה או איתנה? והרגש? המאווים? החלומות, הרצונות? הפרט, הקבוצה? ומה לגבי הזמן? כמה זמן?

על כל אלה מספר פליקס בעדותו, על ההתגברויות, וההתמודדויות, על הרצון לנצח ולצאת בחיים.

פסטיבל עכו או הפסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר הוא פסטיבל תיאטרון.

מרבית ההצגות המועלות בפסטיבל הן הצגות של קבוצות תיאטרון לא ממוסדות, חלקן הצגות אוונגרד, הנושאות אמירה אישית, לפעמים בשילוב של תיאטרון ואמנויות במה שונות (פנטומימה, מיצג, וידאו ועוד), שלא מרבים לראות בתיאטרונים הממוסדים. ההצגות מועלות באתרים ההיסטוריים של עכו כגון אולמות האבירים ומצודת עכו.

מיצג הבור מנסה לגעת בסיפור, מנסה להעלות שאלות ותהיות לצופה, מרכיב חלק קטן ובודד מתוך פאזל אין סופי ולא מוגדר, של מציאות מורכבת ואנושית, של התבגרות במסתור כשמלחמה עקובה מדם מתנהלת מעל הראש.

המיצג מנסה לגעת במרקם האנושי שם מתחת לחדרם של משפחת פוחלסקי. הוא לא הסיפור אחד לאחד, כפי שמביא אותו פליקס בעדויות רבות ובספריו. אבל במציאות שלנו היום, שניצולי השואה הולכים ומתמעטים והדור הצעיר הוא דור שלא ידע את יוסף.

יש לנו מחויבות, סיפורו של פליקס זנדמן נותן זכות והשראה לדור הבא. יש בו משהו חזק ואנושי, אותו סיפור סגור ומסוגר נותן לנו פתח רחב וגדול אל תוך הנפש פנימה אל תוך עולם ומלואו.

העבודה סביב המיצג, חידדה את המהות שלי, כמדריכה ומחנכת הנפגשת עם מאות תלמידים בשנה, בין היתר סביב העדות של פליקס ביד לילד, והעיסוק בסיפור הנדיר הזה נתן לי כוח והשראה להמשיך.

היות והפסטיבל הוא תיאטרון, והוא אחר, הוא מזמין אותנו, היוצרים, לחשוב אחרת, ולהגיש את החומרים בצורה ייחודית, שונה ואפילו מתגרה. במקרה שלנו לא הייתי צריכה לחשוב למרחקים, הסיפור הוא ייחודי, שונה ולצערי מציאותי ולכן החללים שבחרתי עבורכם הקהל רק מעצימים את החוויה שעבר ד"ר פליקס זנדמן בנערותו במלחמה, אז לזכרו ולזכר ניצולים רבים אחרים אני מקדישה את המיצג "בבור".

ולסיום: קשה להתעלם מכך שבזמן שאנו מעלים את המיצג "בבור" יום יום לציבור הרחב, חוזר אלינו גלעד שליט מהשבי ומהבור.

מי ייתן וגלעד יצליח לשקם את חייו כפי שעשה זאת פליקס זנדמן וסיפורו יהווה עבור גלעד מסר, זה אפשרי.

הדפסשלח לחבר
Share |