פייסבוק
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

דברים שנאמרו בעצרת הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ב, 2012

4/06/2012
ענת ליבנה, מנכל"ית המוזאון
ענת ליבנה, מנכל"ית המוזאון

עצרת הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ב: שנת 2012 היא שנת ה-70 לגירוש הגדול של יהודי ורשה, גירוש שהחל ביולי 1942 ונמשך שבעה שבועות, ובו גורשו     למחנה טרבלינקה מעל 300,000 יהודים ונרצחו שם. 

נושא זה עמד במרכז העצרת השנה, תוך הדגשת קינת החורבן, קול המרד ובשורת התקומה. בדבריה עם פתיחת העצרת אמרה ד"ר ענת ליבנה, מנכ"לית בית לוחמי הגטאות: 

"הקהילה היהודית של ורשה, ציוויליזציה יהודית רבת פנים וגוונים, נמחקה כמעט לחלוטין... המומים, חסרי אונים, מנותקים מהעולם ומכל תקווה, נותרו המעטים בגטו ורשה – יחידים ששרדו מתוך משפחות שלמות – עזובים לנפשם ומלאי רגשות אשם וייאוש.

שם, בעיצומם של ימי הגירוש, התכנסו מנהיגי תנועות הנוער בגטו, ביניהם יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, והחליטו על הקמת הארגון היהודי הלוחם – אי"ל, ארגון שהפך בתוך זמן קצר למנהיגות חלופית לציבור היהודי שנותר, והפיח בו אומץ וכבוד עצמי.

מייסדי בית לוחמי הגטאות והקיבוץ, שרידים אחרונים לקהילות שחרבו, נאספו יחד לאחר המלחמה ולקחו על עצמם את משימת הנצחת זכרם של הקרבנות. הם לא רצו להקים אנדרטה מאבן אלא מפעל חי ותוסס – מרכז מוזאלי וחינוכי – המספר את סיפורה של קהילה יוצרת, מגוונת, תרבותית ואנושית ביותר, שהוחרבה עד היסוד בימי השואה. להקים מרכז חינוכי שיקבל על עצמו את הציווי המוסרי לבנות חברה חדשה שבניה יתחנכו על ערכי השוויון והצדק, חברה שבה לא ייתכנו מעשי גזענות ורדיפות. חברה פלורליסטית וסובלנית, המחנכת לחירות המחשבה ורוח האדם.

המשימה טרם הושלמה, עוד רבה העבודה המוטלת על שכמנו...

נמשיך לפעול ללא לאות במשימת התיעוד, החינוך וההנצחה, כדי להבטיח קיומו של עולם טוב יותר לנו, לילדנו ולנכדינו."

 

 

שש משואות הודלקו השנה והונח זר חסידי אומות העולם. להלן סיפורם של מדליקי המשואות:

 

ארדין האלטר, בשם אביו רומן האלטר ז"ל

רומן האלטר היה בן 12 כשכוחות האס אס השתלטו על עירו חודץ' (Chodecz) שבפולין. בן 13 היה כשראה את חבריו לכיתה משמשים מטרות חיות במטווח ירי של החיילים הנאצים.

רומן גורש עם משפחתו לגטו לודז', שם איבד את סבו ואביו. הוא ניצל מהוצאה להורג במחנה חלמנו, ושרד את המחנות אושוויץ, שטוטהוף ואת הפצצת דרזדן. אחרי המלחמה התברר לו כי משמונה מאות יהודי עירו נותרו רק ארבעה, והוא אחד מהם.

רומן עבר לאנגליה, שם התפתח כארכיטקט וכצייר.

זכר חבריו הילדים הביא את רומן ליזום את הקמת "יד לילד" במוזאון לוחמי הגטאות – להנצחת זכרם של מיליון וחצי הילדים שנרצחו בשואה. הבית הוקדש לחייהם של הילדים ולא למותם. יחד עם בנו, ארדין, הוא יצר עבורו ויטראז'ים ייחודיים, המבוססים על ציורי הילדים מתקופת השואה.

רומן נפטר לפני מספר חודשים. הוא השאיר אחריו אישה, סוזאן, שלושה ילדים ושבעה נכדים. את המשואה, בשמו ולכבודו, הדליק בנו, שותפו וממשיך דרכו, ארדין האלטר.

 

ויולה טורק, לבית קליין

הסטודנטית ויולה טורק לבית קליין-נויבירט סולקה מלימודי הרפואה בסלובקיה על פי צו ה'נומרוס קלאוזוס' – מספר היהודים המקסימלי המותר באוניברסיטה. בשנת 1944 גורשה, יחד עם בעלה הרופא, למחנה אושוויץ. משם הועברה לבדה למחנה העבודה ליכטוורדן בשלזיה, שם עבדה במרפאת המחנה. מששבה לביתה אחרי השחרור גילתה שבעלה וכמעט כל בני משפחתה נספו. היא חזרה אל לימודי הרפואה, השלימה אותם והקדישה את עצמה לטיפול בניצולי השואה.

ויולה נישאה מחדש לד"ר גבריאל טורק. השניים הצליחו להימלט מסלובקיה ולהגיע לארץ ישראל. בשנת 1959 עברו היא ובעלה לבאר שבע, בירת הנגב. במשך 22 השנים הבאות עבדה ויולה כרופאה מחוזית, פיתחה את שירותי הרפואה בנגב לתושביו היהודים והבדואים, ויחד עם בעלה הייתה בין מייסדי בית הספר לרפואה בבאר שבע.

לויולה, יקירת הנגב, יש שני ילדים ושישה נכדים. בתה היא חוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה, ההיסטוריונית של בית לוחמי הגטאות.

 

חייקה אגמי

חייקה אגמי הצליחה להימלט מציפורני הנאצים, יחד עם בני משפחתה, אל רוסיה הסובייטית. יחד עברו שנות ייסורים קשים, בתנאים לא תנאים, ברעב ובעוני נורא. כפסע היה בינם ובין המוות.

אחרי תום מלחמת העולם השנייה חזרה חייקה אל עיר הולדתה בפולין, שם התחברה לצעירים ציונים כמוה והחליטה לעלות לארץ. היא הייתה בין מעפילי אניית המעפילים "לטרון" ויחד איתם נתפסה וגורשה למחנה מעצר בקפריסין.

את בעלה, מאירק'ה קרסנוסטבסקי, הכירה חייקה עוד בחו"ל. מאירק'ה היה בנו של ראש קהילה שהצית את עצמו כדי שלא לשרת את מנגנון ההשמדה הנאצי. בזמן המלחמה שרד ביערות. את ביתם בנו חייקה ומאיר'קה בקיבוץ לוחמי הגטאות, בו נולדו ילדיהם ונכדיהם. מאירקה נפטר בשנת 2009 ונקבר באדמה אותה אהב.

 

יעקב דרכמן

יעקב דרכמן נולד בלודז' שבפולין בשנת 1935, בן יחיד להוריו. בן ארבע היה כשהנאצים פלשו לפולין. יחד עם הוריו שרד את הגטו וגורש בטרנספורט האחרון אל מחנה אושוויץ-בירקנאו, ומשם אל מחנה שטוטהוף, ולעבודת פרך במפעל לייצור קליעים בעיר דרזדן.

בן 11 היה כששרד את "צעדת המוות" הנודעת לשמצה, והגיע לגטו טרזין. שבועיים אחר כך שחררו כוחות "הצבא האדום" את המחנה.

אחרי המלחמה הגיעו יעקב והוריו לאורוגוואי. במשך 25 שנה הקדיש יעקב את חייו שם למציאתם של פושעי מלחמה נאצים ולהענשתם.

נקמתו האמיתית בנאצים, לדבריו, היא המשפחה הענפה שהקים בארץ: שלושה ילדים, תשעה נכדים ושני נינים.

יעקב מרבה להרצות בהתנדבות על חייו לפני אנשי כוחות הביטחון, מורים ותלמידים, והוא פעיל בבית לוחמי הגטאות.

 

מרדכי צ'כנובר

מרדכי צ'כנובר נולד בעיר מאקוב שבפולין והתחנך בבית הספר התורני "יבנה". הוא הגיע עם בני משפחתו למחנה בירקנאו, ושם, על הרציף, ראה את אמו ואחיותיו בפעם האחרונה. כשהחמיר מצבו הבריאותי העבירו אותו הגרמנים למחנה ברגן-בלזן – שם שוחרר.

מרדכי עלה לארץ, הצטרף לבריגדה היהודית ונשלח בשורותיה למצרים. הוא הביא איתו מן הגטו שיר שאהב וביקש שיוקלט, כדי שלא יישכח. השיר זכה לנוסח עברי והיה לאחד משירי הפלמ"ח האהובים.

מרדכי עוסק בהנחלת זכר השואה לדורות הבאים. הוא מרצה בבתי ספר ובשנים האחרונות ליווה כאיש עדות מסעות רבים של "עדים במדים" – משלחות קציני צה"ל לפולין. ליווה אותו להדלקת המשואה אלדד אורן, איש צבא שנקשר אל מרדכי במסגרת פרויקט "עדים במדים".

 

קלמן טייגמן

ערמות חפצים ממוינים בקפידה היו לאחד הסמלים הבולטים והמחרידים של האכזריות הנאצית. קלמן טייגמן, שהיה אז בן 19, היה אחד מ 200 אסירים יהודים שנצטוו למיין ערמות אלה, שהשאירו אחריהם הקרבנות בדרכם אל תאי הגזים במחנה הרצח טרבלינקה.

ב-2 באוגוסט 1943, הובילו קלמן וחבריו את המרד בטרבלינקה. במשך תקופה ארוכה הם הצליחו לאסוף נשק וחומרי חבלה, תקפו את שומרי המחנה והצליחו להימלט מן המחנה אל היער.

קלמן עלה לארץ והיה אחד מהעדים במשפטו של אדולף אייכמן. מאוחר יותר העיד גם בגרמניה, במשפטיהם של פושעי מלחמה נוספים.

 

חסידת אומות העולם תמרה ברומברג, ואיש הועדה להכרה בחסידי אומות העולם, בנימין אנוליק

את זר חסידי אומות העולם הניחו השנה תמרה ברומברג ובנימין אנוליק.

תמרה ברומברג, בת העיר אודסה, הצילה יחד עם אמה שתי משפחות יהודיות. תמרה ואמה התגנבו אל הגטו והביאו לשם מזון ובגדים, הבריחו אוכל אל תוך הכלא השמור של אודסה והביאו אוכל למשפחה אחרת שהסתתרה במקום מסתור בעיר. לאחר חיסול הגטו נסעו תמרה ואמה קילומטרים רבים בעקבות היהודים שגורשו לגטו אחר, שיחדו את שומרי הגטו ותמכו במשפחה שלקחו תחת חסותן.
את תמרה ליווה בנימין אנוליק, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות. בנימין, יליד וילנה, שרד שישה מחנות ריכוז. עם תום המלחמה פנה לחינוך ילדים ונוער, והמשיך במשימה זו גם בארץ, כמנהל בית הספר המקומי. בנימין מילא שורה של תפקידי ניהול בבית לוחמי הגטאות ופעל להנצחת זכר השואה בארץ ובחו"ל. שנים רבות היה מנכ"ל האגודה ע"ש קורצ'אק בישראל. הוא חבר מוביל בוועדה לחסידי אומות העולם ב"יד ושם" במשך כעשרים שנה. חסידי אומות עולם רבים אותרו והוכרו בשל פעילותו זו.  

 

 

 

 

הדפסשלח לחבר
Share |