פייסבוק
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

פתיחת תערוכה: אריאל ינאי, "יער שחור-לבן שני מסעות לטרבלינקה"

תערוכת תצלומים

תאריך הפתיחה:  16.11.12

באולם על שם מרים נוביץ' במוזאון בית לוחמי הגטאות.

במיצב התצלומים "יער שחור-לבן" של אריאל ינאי מצטלבים מסעו של הצלם אריאל ינאי מתל אביב לטרבלינקה ומסעה של חווקה פולמן-רבן מגטו ורשה לטרבלינקה, מסע שנערך לפני שבעים שנה. ינאי הוא בן לאב שמשפחתו כולה נרצחה בטרבלינקה. המפגש ביניהם הוא מסע חדש, שלישי, השייך לשניהם. במסע המשותף נוכחים ורשה שלפני המלחמה, שבה חי אביו של ינאי, סמק פוזננסקי, עם משפחתו וחווקה עם משפחתה, והכיליון – טרבלינקה, המסע האחרון של משפחתו של ינאי ושל אביה של חווקה. תצלומיו משם ומגדות הירקון בתל אביב מלווים בעדותה של חווקה פולמן-רבן על המסע שלה באביב 1942 לטרבלינקה, בהיותה בת שבע-עשרה. באותן שנים מאחורי חומות הגטו פעלה חווקה במחתרת בזהות פולנית בדויה כ"קשרית" מטעם תנועת הנוער "דרור". מרדכי אנילביץ' ויצחק צוקרמן, ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם – אי"ל, הטילו עליה להגיע לאזור טרבלינקה כדי לבדוק האם נכונות השמועות על רצח המוני של יהודים במקום. מאוחר יותר נודע לה כי גם אביה נרצח שם.

הסיפור שלי

אבא שלי, שמואל (סמק) ינאי, נולד בוורשה ב-1921 כשמואל פוזננסקי.

ב-3 בספטמבר 1935 יצא בגפו לארץ ישראל, מצויד באשרת עלייה (סרטיפיקט): תחילה ברכבת מוורשה לנמל קונסטנצה, רומניה, משם הפליג באנייה "פולוניה" לדודתו בחיפה.

על רציף הרכבת בוורשה ראה בפעם האחרונה את אמו, את אביו, את אחיו בן העשרים ואחת ואת אחותו בת השש-עשרה.

בהיעדר מידע מדויק נהג אבי לציין את התאריך 22 ביולי 1942, יום ראשית האקציה הגדולה בגטו ורשה, כיום הירצחה של משפחתו בטרבלינקה. ביום זה נהג להדליק נרות נשמה לזכרם.

בשנות השמונים ביקר אבי עם קרובת משפחה בפולין. יום אחד הוא נעלם. כשחזר אמר שנסע לטרבלינקה "להרגיש את מה שהם הרגישו". בעקבותיו נסעתי גם אני לטרבלינקה, פעם כמבקר ופעם נוספת כצלם. כשהגעתי לטרבלינקה היה יום נפלא. יצאתי מאזור האנדרטה ונכנסתי ליער הסמוך. נשביתי בקסמם של היער ושל האור. ידעתי שהיופי השלו הזה מסתיר אמת נוראה.

כשמגיעים לטרבלינקה ישנה ציפייה לראות את מה שקרה. לכאורה אין שם דבר פרט לאבנים. אבל האבן היא החיים, היא הנוכחות, והיער הוא האנדרטה והזיכרון.

אני אוהב יערות.

בישראל אין יערות. בכלל, קשה ללכת לאיבוד בישראל.

היער והעץ הם הדיוקן של המקום, וקיים גם האור שביער.

את אחד התצלומים בתערוכה, תצלום של עץ בודד, צעיר, שצילמתי בטרבלינקה, אני רואה כעץ המשפחה. העלים נראים כיהלומים המנצנצים בשמש.

המשפחה היא הצעירות של העץ ושל נצנוץ העלים, האור שביער. היער שבתצלומים הוא עבורי מצב ביניים, יכול להופיע ויכול להיעלם. כמו תעתוע של זיכרון. כמו דימוי שמתחיל להופיע בקערת הפיתוח. אם לא נחכה די זמן, הוא יהיה לבן וללא פרטים, אם נשאיר אותו שם ונלך – ישחיר, ייאטם ויבלע הכול. מלובן הנייר, דרך האפור, עד לשחור. מהיער הלבן ליער השחור. בין מה שכבר איננו ובין מי שישנו. טבע דומם.

לאתר של אריאל ינאי
 

 

הדפסשלח לחבר
Share |