פייסבוק
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

היומן הסודי של האלמוני מוורשה אשר נחשף היום לראשונה: "שיחה חופשית על הגטו היהודי בוורשה"

היומן אשר מובא כאן לראשונה מתאר את זכרונותיו של אלמוני בן 37 כפי שנחווים על ידו בעת הגירוש לאומשלגלפלץ, ההמתנה הסלקציה והמסע באפריל 1943. ביומן מתוארות מחשבותיו של האלמוני בעת צעידתו לעבר גיא הצלמוות לצד עדותו בנוגע ללוחמי המחתרת היהודית אשר פעלו באותה העת.

היומן מכיל 28 עמודים כתובים בשפה הפולנית. מן הטקסט עולה כי המחבר, יליד אפריל 1906, הוא עורך דין יהודי דובר פולנית ורוסית, אשר בנובמבר 1939 עבר את הגבול מביאליסטוק לוורשה. אביו ואחותו נספו באקציה הגדולה, אמו נספתה בזמן כתיבת הטקסט ואשתו הספיקה לעבור לצד ה"ארי". לאחר הסלקציה באומשלאגפלאץ הוא נשלח למחנה טרבניקי. גורל הכותב אינו ידוע.

הכותב מתאר את הצעדה לאומשלאגפלאץ ואת מחשבותיו, וכן את המראות הקשים הנגלים לו בדרך. הוא מתאר לילה שבילה עם מגורשים אחרים באומשלאגפלאץ. שם ראה ילד בן ארבע המנסה להחיות את אמו המתה, אוקראינים המסירים את נעלי הקרבנות ואומרים בלעג "מה אתה חושב, כמה זמן עוד תזדקק לנעליים?!", וגילויים אחרים של התעללות, שוד ורצח. הוא ושני חבריו, שמרץ ושמייטנקו, וכן לוצינה ובעלה מנסים לברוח אך נתפסים ונענשים בניקוי מחראות. למחרת הם עוברים סלקציה ומועמסים על הרכבת תחת מטר של מכות ויריות. רבים נופלים. הוא מתאר את תלאות הדרך, הרעב הגדול, הצמא וכן התאבדות של אחד הנוסעים (ובתוך כך מספר על מסעו מביאליסטוק לוורשה דרך קווי הגרמנים בנובמבר 1939). כמה אסירים בקרון שלו מתכננים לנסר את הסורגים ולברוח. שמחה גדולה פורצת כשמסתבר שפני הרכבת למחנה טרבניקי ולא לטרבלינקה (Treblinka).

להלן היומן המתורגם:
"אנו צועדים בשלשות ברחוב ייסורי היהודים (ulica Męki Żydowskiej). הגטו בלהבות. אנו מובלים על ידי הגרמנים שמצליפים בנו בשוטים, על ידי אוקראינים המריצים אותנו במכות של כתות הרובים. איני חושב עוד על שום דבר. ראשי ריק. לפתע פולחת את מוחי מחשבה – "אולי ברגע זה מצלצל הטלפון, מתקשרת אשתי המסתתרת כבר בצד הארי, ולא תהייה תשובה..."

אנו צועדים בשלשות ברחוב המאובק. "היא וודאי תדאג מאוד, תחשוש".

אין היא יודעת עדיין, ברגע זה, שאני מובל ברחוב ייסורי היהודים להשמדה. אתמול עוד יכולתי להימלט מהגטו, לחפש מפלט בצד הארי. אך הרי יש לי אם זקנה הנמצאת בגטו יחד אתי. הסתרתי אותה במחסן נטוש, אך ברור לי שימצאו אותה. באנשים זקנים פשוט יורים.  פתאום אני מודע בחריפות שהיא אבודה. הם יירו בה. אני רואה את מבטה אחוז הפלצות. עיניה קצרות הרואי מסתכלות דרך משקפי המצבט שלה (pince - nez) איך שהו מלמעלה למטה על הרוצח הגרמני.

לא הצלתי אותה. ועכשיו אני עצמי צועד בתוך האבק ברחובות הבוערים של הגטו הגווע.

"ודאי, ודאי מצלצל הטלפון ברגע זה..."

אאך (Eech)!! – רועמת צריחה ממש ליד אוזני ואוקראיני מנחית עלי בתנופה את קת הרובה.
אני רץ כפוף בצורה מצחיקה כמה צעדים, זרועותי תלויות לצדי גופי חסרות אונים, כאילו ארוכות מדי. כאב במותן, באוזניים צפצוף: "Schneller, schneller ! "(מהר יותר, מהר יותר!). אנו הולכים הלאה בשלשות. לידי שני חברי הטובים משכבר הימים – שמרץ (Szmerc) ושמיטנקו (Śmietanko). בפניהם אני מבחין במשהו חדש. הלחיים שקועות, קצות הפה שמוטים. מבט העיניים מזוגג. וודאי כך גם אני נראה.

לפני הולכת כפופה, ראשה משוקע בין כתפיה המורמות – לוצינה (Lucyna). זו אישה מושכת, שכל כך מצאה חן בעיני. לצדה בעלה ומישהו זר, יהודי זקן בעל פנים אדומים. שפתיו לוחשות דבר מה. הוא ניתקל בכל פעם באיזה מכשול, מועד. מדבר אל עצמו בחצי קול. נותן לעצמו הוראה – "לסגור רווחים, לסגור רווחים!" מחשבה אחת בראשו: - "להצליח לא לנטוש את השורה, לסגור רווחים בין השלשות, לסגור רווחים!"

"אאך! ", נשמעת קריאה אוקראינית. קת הרובה נוחתת על גבו של היהודי. כתפיה של לוצינה  מתרוממות עוד יותר. הראש שוקע יותר עמוק. האם יכה גם אותה?

שמרץ ושמיטנקו הולכים לידי. שמרץ  ללא מעיל. הגרמני לקח לו את המעיל כאשר הסתדרנו בשלשות. הוא לובש חולצה צבאית ישנה. הוא לבש אותה גם לפני שלוש שנים, כאשר שב מהשבי. בו ברגע אני נזכר בשמרץ במקטורן כחול כהה אופנתי עם כפתורי זהב. היה זה לפני שנים, בחוף רחצה שטוף שמש. לפתע, מתוך חשכת השכחה עולה תמונה – שמרץ, שמיטנקו ואני בגלימות עורכי דין. האמנם זה באמת היה?

מטח יריות. הכדורים פוגעים באבני הרחוב. לוחמי הגטו נאבקים בקרב של מעטים מול רבים. על הגג מטרטר רובה אוטומטי. הלוחם יגבה מחיר גבוה תמורת חייו. לידו דגלים קטנים – דגל אדום לבן – פולני ודגל כחול לבן – דגל ציוני.

אנו הולכים בשלשות, דורכים על אבני הרחוב עליהם כבר עברו – באותה דרך עצמה – שלוש מאות אלף יהודים.

אם כן, זהו הקץ. סוף המסע.

משהו מעיק וחונק. אלה המלים שלא נאמרו, המלים שלא היה סיפק להביע, שנתקעו. עוד כל כך הרבה יש לומר. לאשתי, לאמי – להבהיר, להסביר. המלים שלא נאמרו מעיקות כמו תחבושת לוחצת על פצע מדמם.
אך הרי כבר הסוף. מדוע כל זה עדיין מעניין אותי? הרי חוט דקיק בלבד מחבר אותי עדיין אל החיים והוא במהרה יינתק...
מתי?

מחר, בשעה זו כבר יהיה אחרי הכול. בקור רוח אני מחשב. עכשיו 2 אחרי הצהריים. אני מביט בשמים הבהירים של חודש אפריל. יובילו אותנו לטרבלינקה (Treblinka) בלילה. כאשר יאיר השחר כבר לא אחיה. החשבון הוא פשוט – בפעם האחרונה אני רואה את השמים הכחולים בין העננים.

איפה שהוא עמוק שביב עומם של תקווה: אקפוץ מהרכבת, איך שהו אגיע לוורשה. אסור לשכוח את מספר הטלפון של אשתי. אני חוזר בראשי על המספר החמש ספרתי, אף כי אני הרי זוכר אותו היטב. רק זה מעסיק אותי.

אני מבחין במבטה של לוצינה (Lucyna). על רקותיה אני רואה טיפות זעה, על אפה כתמים של פודרה. רק לפני ימים מספר אמרה לי שהיא מוכנה למוות, אף כי היא אוהבת את החיים בלהט ובחמדנות.

"אך הרי אתה, אני מאמינה בכך, תשרוד! אני רוצה שתשרוד. שתכתוב..."

בצורה עיקשת אני דופק לעצמי לראש את מספר הטלפון, אותו אני מכיר כל כך טוב. אני כל כך משתוקק לשוחח עם אשתי, עם אניה (Ania).

אני רואה את פניה העצובים כשנפרדנו. עיניים שקועות שהטילו צל על לחייה העדינות. היא הלכה ל"צד הארי" לחיות חיים מחוץ לחוק. הייתי אמור להצטרף אליה. התמהמהתי והנה אני הולך בשלשה בטור מתפתל וכבר לעולם לא אוכל לומר לה עד כמה היא יקרה לי. לא אוכל עוד להביע בכנות את מה שקשר אותי אל לוצינה זו הייתה תאווה, משיכה אל אשה מסקרנת ומפתה, אך אניה... אניה תמיד הייתה שלי, רק שלי.

בעוד שעות מספר אהיה גווייה, גווייה דוחה, שהורעלה בתאי הגזים של טרבלינקה ואף על פי כן אני עוד כל כך עמוק תקוע בחיים.                      
כאב נורא במותניים, במקום בו נחתה כת הרובה של האוקראיני. אך בלב, בראש חולפות זיכרונות, מחשבות, "חוויות של אינטליגנט".
בחזה מחנק כזה שכמעט איני מסוגל לנשום.

מתקרב המבנה האחרון של הגטו. פנייה. אנו נכנסים ל"אומשלגפלאץ" (Umschlagplatz).

שוב חיפוש. אין כבר עלינו מאומה. אנשי ה-SS, הג'נדרמים לקחו לנו הכל, אפילו תצלומים של קרובים. אין לי אפילו זיכרון מהמתים שלי.
ובעצם לשם מה לי כל זה?
הזיכרונות מפתים...

זה קרה באוגוסט 1942. אקצית הגרוש בשיאה. טורים שאין רואים את סופם הולכים אל האומשלגפלץ . באחד מהם אחותי, בסוף בריקשה – הורי, שאינם מסוגלים ללכת בכוחות עצמם. אני מסתובב ליד הטור שמריצים אותו, משחד את השומר הגרמני, שולף את אחותי מתוך השורות.

ניצלה! היא לא תמות בתא הגזים... למחרת היא התאבדה. לקחה כדורים... עוד שתי יממות היא חיה בבית החולים. הייתה ללא הכרה. בית חולים גדוש, דחוס. ליד חולים שוכבים מתחזים, המחפשים הצלה מפני הגרוש באולמות בית החולים – בני משפחה של הרופאים והצוות.  מרישה (Marysia) שוכבת על מיטה לא מוצעת. פיה פתוח לרווחה. על השפתיים נוחתים זבובים, זוחלים לתוך פיה הפעור ועפים החוצה עם הנשיפה המצפצפת של הגוססת.

בין בית החולים והאומשלגפלץ  סובב אמבולנס. העובדים היהודים של האמבולנס עושים כל מאמץ להציל את מי שרק אפשר. ידידי מסיעים בו את הורי ומביאים אותם לבית החולים. שניהם ללא כח, תשושים. אינם יודעים שאחותי התאבדה. מרישה   גוססת באולם בית החולים. באולם הסמוך על מיטה שוכבת אמא. במיטה השכנה – אבא מותש עד היסוד.

לקחו לי את תצלומיהם. האוקראיני הופך את הכיסים הריקים שלי. איש ה-SS מתבונן בחיפוש. נגמר. מכה בשוט על העורף ואני עובר את סף האומשלגפלץ . הגעתי אל פרוזדור המוות.

מבנה גדול, מלוכלך, על הרצפה יריקות, מלא כינים.
אולמות ריקים. חלונות ללא שמשות. בפינות ערמות של צואה. כינים ענקיות זוחלות על הרצפה ועל הקירות.
על אחד הקירות מצוייר לב שמפלח אותו חץ של אמור (Amor) וכתובת: "בלומה וחיליק,  ה-23 באוגוסט, 1942". בלומה וחיליק כבר נספו            
בטרבלינקה (Treblinka).

לאורך החץ של אמור (Amor) זוחלת כינה ענקית.
אסור לעמוד. אנו נשכבים על הרצפה. יותר ויותר אנשים מובאים אל האולמות. אנו שוכבים זה ליד זה, מלאי תעוב.

מה התאריך היום?

ה-19 באפריל 1943. בעוד שבוע אהיה בן 37. נו, טוב, מה זה משנה? לאומשלגפלץ            הובהלה קבוצה חדשה של אנשים. ביניהם מכרים, ידידים, כאלה שעוד שרדו בגטו, שעוד לא הספיקו לחסל אותם. מבשרים לי:  אמך נורתה.
אני לא מזועזע. אני נעשה מודע לכך שלשווא סבלה מיולי עד אפריל, 9 חודשים. שרדה את מות בתה, את מות בעלה, את ההכרח להסתתר במאורות מצחינות ומחניקות. לשווא סבלה את העינוי של הפחד המתמיד. אני מבין לפתע שלא הייתי מספיק רגיש כלפיה, שהגטו נטל ממני את הרכות והרגישות, שהאכזריות ששלטה בכל, נספגה בתוכי בדומה לקרני רנטגן.

"זה קשה, אינך יכול להציל אותה!" – טענה אניה.
"אתה חייב להשלים עם זה". – טענה לוצינה.

ואני השלמתי. הרי אמות בעצמי. אין זה אלא שאלה של כמה שעות. המחשבה הזאת מביאה הקלה, נחמה, אך היא גם מרמה.

בצורה עיקשת שבה המחשבה אל אניה. האם תמשיך לחיות? האם תמצא מטרה וטעם בחיים? היא נהגה לומר שאם אמות, היא תתאבד.

כי הרי תהיה בודדת, בודדת לגמרי. כך אי אפשר לחיות.

הכינה מהחץ של אמור (Amor) נחתה על המעיל שלי. איני מנער אותה אפילו. לשם מה? אני עייף עד מוות. עפעפי כבדים, הלשון יבשה. 

האם ייתכן שארדם כאן, על הרצפה, בלכלוך ובביזיון, שארדם בתוך ההמון הזה, מתחת למגפו של האוקראיני, השומר ליד הדלת?

כן. אני נרדם. אני שוקע בחצי נמנום, אני מרגיש שקילוח צר ודביק של רוק ניגר מתוך פי ונעצר ליד הסנטר.  

אני חושב שזה קורה משום שלא אכלתי מאומה. כבר שלושה ימים שאיני אוכל. גם מים איננו מקבלים. הגרון יבש, ניחר. כל בליעת רוק גורמת כאב כמו באנגינה.

במשך היום סובב בין האולמות והפרוזדורים קצין גרמני צעיר ומצוחצח. אף לרגע אינו מסיר את כסיות העור המבריקות שלו. – "אך, כמה מלוכלך כאן" – הוא נאנח.

באחד האולמות מונחת גופת אשה, שנורתה אתמול בערב על ידי אוקראיני. הוא ירה בה כאשר התקרבה אל החלון, כי אסור להתקרב אל החלונות. ליד גופת האשה זוחל פעוט כבן ארבע. הוא נוגע בגופה הדומם של אמו, מושך אותה בשערות. הגופה הדוממת, הנוקשות שלה משעשעות אותו. הוא דוחף אצבע לתוך הפה הפתוח למחצה, נוגע בעיניים המזוגגות שלא רואות. ולפתע הוא מתחיל לבכות, בכי מעורר רחמים, בכי ארוך, מתמשך.

הקצין הצעיר יוצא. ללילה נשארים באומשלגפלץ רק האוקראינים. הם נכנסים לתוך האולמות ומתחילה ההוללות. הם נכנסים לתוך האולמות ומתחילה ההוללות.  הם מחפשים נעליים טובות שיש בהן דולרים. מצווים על הגברים ליישר את הרגליים ובודקים את טיב הנעליים. אם הנעליים מוצאות חן בעיני האוקראיני, הוא פוקד לחלוץ אותן. - "איך אלך ללא נעליים?" – טוען הנשדד. האוקראיני מחייך: "אתה חושב שעוד הרבה תלך בנעליים?..."

באולמות האחרים כבר נודע שהאוקראינים סוחבים את המגפיים הטובים. הגברים חוטפים אולרים וחותכים את עור המגפיים. האוקראינים עם חיוך רחב מסתכלים עלינו: "עכשיו אנחנו צריכים שטרות של חמש מאות זלוטי – נו הבו!

הוא מתקרב אל לוצינה. "לך יש?" – "לא". – "אני אערוך עליך חיפוש. אם אמצא אירה בך. אבל את כל כך רזה. שהחבר שלי יערוך עליך חיפוש. הוא אוהב כאלה. אני אוהב יותר שמנות."

בוחר לעצמו אשה אחרת. ממשש בשדיים, מחפש מתחת לבית השחי. מצווה לפשק את הרגליים. – "אני יודע, שם אתם מחביאים".

כמה נשים מוציאות שטרות של 500 זלוטי. אבל עכשיו דורשים האוקראינים עטים נובעים, עפרונות, כפפות.
במשך כל אותו זמן אנו שוכבים על הרצפה. לקום אסור.
האוקראינים פותחים מימיות. שותים.
אשה אחת לא מחזיקה מעמד: "תנו טיפה בשביל הילד!"
"לא, לא. אם תקבלו מים תתחילו לקפץ".

הצמא איום, איש לא מרגיש רעב. לכלוך, סרחון, השפלה. השכיבה על הרצפה שמכוסה יריקות, ההתעללות, מכלים עד תום את כוחנו וכבודנו. איש לא מתמרד, איש לא מתנפל על האוקראינים.

אחד מהם נכנס עם בקבוק מים. "אני מוכר – הוא אומר – 400 זלוטי לליטר". מישהו קונה. מוציא את הכסף מהמחבוא ומשלם. בתאוותנות הוא מקרב את הבקבוק לפיו. שותה בגמיעות ארוכות. פיקת הגרון שלו עולה מתוך צווארונו המלוכלך והמקומט ויורדת.

לילה. מהגטו נשמעים הדי יריות. מסביב לאומשלגפלץ יורים האוקראינים כדי להפחיד.

אנו מהרהרים בבריחה. יודעים אנו משהו על המרתפים של המבנה. אנו מבקשים להגיע לשם. אנו מגששים את דרכנו על ארבע. בחושך טעיתי בדרך. איני יודע היכן שמרץ ושמיטנקו. לידי לוצינה  ובעלה. נשימות מהירות, מקוטעות. שלי ושלהם.

אלומת אור של פנס. אוקראיני מתנפל עלינו. מכה באלה. במכות מריץ אותנו למעלה. "עכשיו נירה בכם". אני מקבל את הבשורה הזאת באדישות. באמת ממש לא אכפת לי.
לא ירו בנו, אבל אנחנו מנקים את בית השימוש. גושי צואה נערמים כבר על הסף של השירותים התלת-מושביים. אנו מקפלים את המכנסיים. הנעליים שוקעות במדמנה. ישנה מברשת משופשפת אחת ומעט נייר.

אנו שוב שרועים על הרצפה. שמרץ  ושמיטנקו אינם. הם מצאו קרוב לוודאי את המרתף.
ואולי לקום ולצעוק: "הלאה היטלר!" – אני לוחש.
"לא, לא – אומרת לוצינה– הם יענו אותך. אולי, אולי נברח מהקרון".
פתאום נדמה לי ששכחתי את מספר הטלפון של אניה . צמרמורת מכה בגבי. אך לא, נזכרתי. למעשה בכלל לא שכחתי.
בפרוזדורים התחילה המולה. צעדים כבדים. רעש.
לקום!!!
ובכן - - אל הקרונות - -
קרונות משא, קרונות בקר, אשר צבעם אדום-הלבנה הופיע בסיוטי הלילה - -
קרונות, קרונות. ארונות קבורה. ארונות קבורה גדולי מימדים, שהובילו כבר עשרות אלפים, מחכים עכשיו לנו, לאחרונים.
לפני הקרונות - - סלקציה. גרמני ענק, מזוקן, בעל עורף אדום עבה, עיניים קטנות, שקועות בפנים שמנות בוחר, מעריך.
עדיף לא להחזיק ידיים. הגרמני מפריד בין אב לבן, בין אם לבת.
הצעירים עוברים, את המבוגרים עוצרים, מעמידים אותם איפה שהו בצד.
אני עובר. לפניי לוצינה ובעלה.

מאחורי אני שומע צעקה. צועקת ילדה הנאחזת בידה של אשה מבוגרת. הגרמני קורע את האחיזה. "אמא! – צועקת הילדה. אמא שלי! Mutter ! "
הגרמני שולף את האקדח. ירייה. הילדה נפצעה ביד. היא מסתכלת איך הדם זורם מהפצע בכף ידה, איך הוא מכתים את השמלה שלה, ובזרם דקיק מטפטף לאדמה. היא הפסיקה לצעוק. היא כאילו מופתעת, נדהמת, המומה. אינה מבינה מה קורה.
הגרמני צוחק. Schneller! (מהר יותר!). 

אני הולך הלאה.

לפני הקרונות מדרגות עץ. אנו עולים במדרגות אלה כמו לגרדום.

על הקרון נכתב בגיר לבן – טרבניקי (Trawniki).

אם כן, לא לטרבלינקה (Treblinka). לא לתאי הגזים. טרבניקי הוא מחנה עבודה, מעין "שמורה" של יהודים, זה סיכוי לחיים, סיכוי לברוח, לשרוד. ואולי זה רק הולכת שולל, שקר נוסף מבין שקרים גרמניים רבים. 

אני כבר בקרון. הגטו בוער. מרחוק מאדימה טונה (Tuna). אני מסתכל דרך החלון המרושת של קרון הבקר.
וורשה – אמא – אניה–

כמו אידיוט אני נזכר פתאום באיזה משפט של הצתה, אשר בו הייתי סנגור.
איך התנהג הנאשם? שם משפחתו נשכח ממני. לשם מה הוא נחוץ לי?

בפינת הקרון מישהו נאנח. הפה עקום, על השפתיים קצף. באצבעות מכווצות בעווית – בקבוקון.
הרעיל את עצמו. הגיעו מים עד נפש.

גופו של המתאבד מצטנף. הראש נוגע בברכיים המורמות. מבין האצבעות נופל הבקבוקון. ואז הזרוע לאט מתקפלת, כאילו פנימה, הגוף עושה חצי סבוב ו... סוף.

מה לעשות? להוציא את הגופה? לא, לא. אם בכל זאת יסתבר שאנו מובלים לטרבלינקה     (Treblinka), נעשה שימוש בגופה. נדחוף את הגופה אל מחוץ לקרון. השומרים יתחילו לירות על הגווייה. היא תשמש מגן לאחרים.

רעיון מצוין.

ערב יורד. זוהר הלהבות מאדים. האפלה מתעבה.
חריקת ברזלים. גרירת הקטר. אני נוסע !
אניה ! ...

זו לי כבר הפעם השנייה להימצא בקרון בקר. הפעם הראשונה הייתה לפני שלוש שנים.

השנה 1939. נובמבר. אני חוצה את "הגבול הירוק" (הגבול בין פולין הכבושה על ידי הסובייטים לבין פולין הכבושה על ידי הגרמנים) מביאליסטוק לוורשה. אני מועד בעוברי ביער, אני שוקע בבוץ. אני נושם בכבדות. ממעל שמים שחורים ללא כוכבים. איפה שהו מהצד אני שומע רשרוש. הגעתי לקצה היער. אני חש מתחת לרגליים אדמה מוצקה של שדה. אני נתקל בגדר. מתוך היער יוצאות כמה דמויות.

הלו! מי אתם?
ואתם?

ידוע. אנו הולכים לוורשה "על ירוק". אנו ממשיכים ללכת. איפה שהו, קרוב מאד נביחות של כלבים.
מה זה? ישר מולנו, בכיוון שלנו הולך סיור צבאי. בחושך נוצצים כפתורי המדים.
גרמנים?
לא . זה סיור סובייטי. קצין ושני חיילים. אחד אוחז ברצועה של כלב.
קודה? קטו ווי? (Kyда? Кто Вы?) (לאן? מי אתם? - רוסית)
אני יוצא קדימה. אני מדבר רוסית. אני מסביר שאנו הולכים לוורשה. המשפחות שלנו שם. המלחמה הפרידה בינינו.

"הייתי צריך לאסור אתכם – אומר המפקד – אך אם אתם רוצים ללכת, עשו כרצונכם. – והוא מוסיף – אם נמצאים ביניכם יהודים, לא הייתי מייעץ להם ללכת. הרי הגרמנים הם ברברים".

הלב פועם בחוזקה. אסור לסגת עכשיו. אני מוכרח להגיע לוורשה. אחר כך אראה מה לעשות הלאה.

הקצין הסובייטי מסביר לנו באילו דרכים ללכת כדי לא להיתקל בגרמנים. "הרי הם ברברים" – הוא אומר בפעם השנייה.

אנו הולכים הלאה. אנו תועים. איננו מוצאים את הדרך עליה הצביע המפקד. מרחוק רואים מדורה. אנו מחליטים ללכת אל המדורה. הרגליים שוקעות בבוץ.
המדורה קרובה יותר ויותר. שומעים קולות רבים. מדברים פולנית.
אנו מתקרבים.

באור הענפים הבוערים אני רואה את הגרמני הראשון. גבוה, רחב - - רובה תלוי על כתפו. הוא מדבר פולנית במבטא מאזורי: "עמדו כאן, עמדו!" (Stawajta tu, stawajta!). אנו נדחפים לתוך ההמון. אני רואה עכשיו שעומדים כאן כמה מאות אנשים.

אנו נשאבים לתוך ההמון. אנו מקבלים הסבר: הם עומדים כאן, על "קו הגבול" כבר חמישה ימים. מחכים. אומרים שלקראת הבוקר ירשו לצאת לוורשה.

"אבל האם ירשו ליהודים ללכת – זה לא ידוע" – מוסיף איזה נער ומתבונן בי.   
"כי עם היהודונים זה שונה" – מוסיף מישהו בעליזות.

לאט אני זז למקום אחר. בקרבת מקום מספר מישהו בערנות: "רבותיי המכובדים, זה היה כך – הגרמני ניגש אליו ואומר "יודה" (Jude). וההוא מכחיש. אז אומר הגרמני "תראה". אתם מבינים, מכובדי, שזה בעניין ברית מילה. הראה. ומה הסתבר – יהודון. הגרמני שלף אקדח וירה לו בהוכחה."

ההמון צוחק. מישהו אחר מספר: "הלכה יהודיה עם פולני שהוביל אותה. לגרמני היה נדמה שהיא יהודיה. הוא אומר – יהודיה? והיא – בשום אופן לא. ישו, מריה – היא אומרת, כאילו הייתה קתולית. הפולני טען שהיא אשתו. – Frau? (אשתך?) – אומר הגרמני –

Gut! (טוב). – ומה אתם, רבותיי, חושבים? לקח אותם ואמר להם שאם הם זוג נשוי, שיקיימו יחסים..."
שתי נערות מתוך ההמון צחקקו כשהן מכסות את פיהן.

"מה יכלו לעשות? – ממשיך המספר – הבחור ניגש לעניין. היא אומרת לו שיעשה כאילו, שרק על יד... אבל הפולני שלנו איננו פרייר (Frajer). – מדוע כאילו? אם כבר, אז כבר. והתעלס כמו שצריך".

איזו אשה זקנה מתערבת: "בושה לצחוק מהמעשה הזה."

"מדוע, גברת נכבדה (proszę pani), מדוע? ומי פרק מנשקה את המשטרה שלנו? יהודים. אני עצמי ראיתי זאת בלוצק (Łuck)".  

המדורה דועכת. עולה השחר. באור של הבוקר הסתווי הפנים מקבלות גוון אפור.

הגרמני שמדבר פולנית מצווה לקום ולהסתדר בשתי שורות. – "עוד מעט תלכו הביתה" – הוא אומר. אנו מסתדרים. אני משתדל להעניק לפני הבעה שליווה, חסרת דאגה. רק להחזיק מעמד, רק לא להישבר.

באים שני גרמנים נוספים. קצין מבוגר נעמד לפנינו ואומר שאת כולם יוליכו עכשיו לקרונות בתחנת הרכבת במלכיניה (Małkinia) ומשם לוורשה.

"אבל היהודים החוצה!" (Aber Jüden raus) – הוא פולט בקול צרוד. הוא פוקד על היהודים לצאת מהשורות. – "יהודים החוצה !"– הוא צועק. מישהו יצא מהשורה. בחור צעיר בן 18 בערך, בעל בלורית ג'ינג'ית כאש.

הגרמני מתנפל עליו. מכה אותו באלה, הולם באגרופו באף. הבחור מכסה את הפנים בידיו. מהאף פורץ דם.

אז נשמעת צעקה מתוך השורות: "או, וגם כאן ישנו יהודון!" ידיים של מישהו דוחפים יהודי זקן אל מחוץ לשורות. שני נערים צוחקים: "או, או, יהודון, יודה !"
הגרמני מתקרב לשם, שמח: "Jude" – הוא שואג. "Jude!"

הקצין אומר ליהודי לזהות יהודים נוספים בין האנשים. הוא אוחז בעורפו של היהודי וסוחב אותו לאורך השורות. במשך כהרף עין המבטים של היהודי המעונה ושלי מצטלבים. אין ספק שהוא זיהה אותי כיהודי. אבל חלף במבטו הלאה. הגרמני מכה אותו באגרוף בעורפו.
היהודי מודיע שלא הכיר איש. לוקחים אותו לתחנת השמירה. לפני הכניסה לתחנה הבחור בעל הבלורית הג'ינג'ית עושה כפיפות כאשר אבן כבדה בידיו. הדם מהאף זורם על שפתיו.

"ימינה פנה" – אנחנו הולכים אל תחנת הרכבת במלכיניה (Małkinia). שורה ארוכה של קרונות משא אדומים.
אני מטפס מהר ונכנס לעומק הקרון. לאורך הקרונות רצים עובד רכבת גרמני ואיזה אזרח.
שוב צעקה: "Jüden raus" (יהודים החוצה). הם נכנסים לתוך הקרון. האזרח מסתכל עלי, מחייך ורומז לי באצבעו. אני משחק על כל הקופה. "בוא אדוני, בוא אדוני..." – אומר האזרח.

"האם האדון השתגע?" – אני עונה. "אינו מסוגל לזהות את בני עמו?" – אני מוסיף.
אני מוציא תעודת זהות. שם המשפחה והשם הפרטי נשמעים פולניים.
"אני מתנצל – הוא אומר – שהאדון יבוא בטענות אל תווי פניו". אני נסוג. בקרון השכן נשמעת צעקה צרודה: "Jüden raus!". 
לידי עומד איזה אדון זקן שאומר: "שם משפחה זה לא אומר שום דבר. ליהודים הללו יש לפעמים שמות משפחה כאלה, שהשד יודע מה. הם צריכים לבדוק יותר טוב. רק שכל כך חשוך בקרון " – מתלונן "בן ארצי".

הרכבת זזה. הברזלים חורקים בדיוק כפי שהם חורקים עכשיו, כאשר קרונות הבקר יוצאים מתוך האומשלגפלץ.
אם כן, זהו המסע השני שלי בקרונות משא. ואני נזכר בדבריו של המפקד הסובייטי: "הגרמנים – הרי הם ברברים."
הרכבת מהאומשלגפלץ מתקדמת לאט, לאט מאד. גם אז, במלקיניה היא נסעה במהירות של צב. היא עצרה באין סוף תחנות קטנות ובכל פעם שנדם רעש הגלגלים, נשמעה הצעקה לאורך הקרונות: "Jüden raus" (יהודים החוצה).

כעת אין הרכבת עוצרת בשום מקום. אנו מביטים דרך החלונות המסורגים. למישהו יש מסור ידני קטן. אם הרכבת תפנה לטרבלינקה  אנו ננסר את הסורגים ונקפוץ החוצה. אחת היא לנו.

כעבור שעתיים, כאשר הקרון מזדעזע בהסתעפות הפסים, מישהו צועק: "בכיוון לובלין (Lublin), בכיוון לובלין, לא לטרבלינקה, בטוח לא...!"
בקול נימה של שמחה. אני מזהה את הצועק. לפני העלייה לקרונות הפרידו בינו לבין אשתו ובתו בת ה-9. ועכשיו נשמעת בקולו שמחה: "לא לטרבלינקה". הרצון לחיות מנצח.

קרונות הבקר נוסעים לכיוון טרבניקי".

 

הדפסשלח לחבר
Share |