פייסבוק
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

"הקבוצה העניקה לי את הלב המשותף": יומן קבוצה מקן "השומר הצעיר" בוורשה

לפני כשנתיים נמסר לארכיון בית לוחמי הגטאות יומן קבוצה שכתבו חברות תנועת "השומר הצעיר" בוורשה בשנים 1929 עד 1930. היומן נכתב בפולנית, אויר בצבעים ובפרחים מיובשים והחתימות בו נרשמו בעברית. הנערות שכתבו ביומן השתייכו לשכבת החניכות "יוצרות" בקן ורשה. הן קראו ליומן "ספר החיים" וכתבו בו על נושאים שונים: החברות בין בנות הקבוצה, לבטי נעורים, חינוך ציוני, לימוד השפה העברית והעתיד המצפה להן בארץ ישראל, מושא חלומותיהן. ב-1930, כשעלתה ארצה מדריכת הקבוצה, רומה [לא ידוע שם משפחתה וביומן כונתה "אסתר"], העניקו לה החניכות במתנה את היומן. מרביתן לא זכו להגשים את חלומן המשותף.

 

ברכה קושמיירז' (שוכבת שנייה מימין) בשנים שלפני המלחמה. (ארכיון בית לוחמי הגטאות)

 

היומן נתרם על ידי אסתי כץ, בתה של ברכה מונדשיין, לבית קושמיירז'. ברכה היא אחת מהחניכות שרשמו ביומן, והיא חתמה בו בשם "עדנה". ברכה היא, ככל הנראה, היחידה מבין חברות הקבוצה ששרדה את השואה. בגטו ורשה התגוררה ברכה עם הוריה, אחותה מניה ואחיה יעקב. בקיץ 1942 גורשו ההורים לטרבלינקה ונרצחו. לאחר המרד בגטו נמלטה ברכה מהגטו דרך תעלות הביוב יחד עם אחותה וגיסה, סטפן - שלום גראייק (לימים - ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות), לדירת מסתור בצד ה"ארי". בשלב מסוים נפרדו האחיות. מניה מצאה מסתור במפעל צלולואיד נטוש ברובע פראגה בעיר, יחד עם מספר לוחמים נוספים, ביניהם גם אליעזר גלר וטוסיה אלטמן. מניה נספתה בשרפה שפרצה במקום. בהמשך נתפסה ברכה בעקבות הלשנה ונשלחה למחנה מיידנק, משם נשלחה לאושוויץ ומשם ב"צעדת המוות" - למחנה ברגן-בלזן.

לאחר תום המלחמה, במחנה העקורים לנדסברג בגרמניה, הכירה ברכה את בעלה, בנימין מונדשיין ושם גם נולדה בתם אסתי. בדצמבר 1947 עלתה המשפחה על אניית המעפילים "פאן יורק" ("קיבוץ גלויות") ולאחר תקופת מה במחנות קפריסין הגיעו ארצה. בני המשפחה התגוררו בקריית חיים. יום אחד, בסוף שנות החמישים, בעת טיול על שפת הים, פגשה ברכה להפתעתה הרבה את רומה, מדריכתה מקן ורשה. הן חידשו את הקשר ולאחר זמן מה השיבה המדריכה לברכה את היומן, כשלושה עשורים לאחר כתיבתו.

 

קטעים מן היומן:

היום – "יום עברית". הקולות נשמעים כבר מהבוקר. כולם חייבים לדבר עברית ("יברית"), זאת הוראה מ-CHAIM. מי שלא יכול לדבר עברית, מוטב שלא ידבר כלל, וודאי שלא פולנית. אנחנו צריכים להתאמץ ולהשתמש רק בשפה "iwryt" ולכן אלה שלא יודעים מחזיקים את הפה עם מנעול. השיעור מתחיל, כמובן בעברית. המורה  MENACHEIM מושך אותנו בלשון. זה מצליח באופן חלקי, יכול להיות מוצלח יותר. אנחנו אומרים מילה פה, מילה שם. כל הזמן שומעים ברקע צחקוקים. המשפטים לא נדבקים. סוף סוף משוחררים משיעור עברית, נושמים לרווחה. עכשיו אפשר גם לא לדבר.

כתבה עדנה (ברכה קושמיירז'):

הלכתי לבית ספר, היו לי שם חברות רבות, אבל לא היתה בינינו ידידות כנה. אף אחת לא העמיקה אל נפש חברתה ולא חילקנו חוויות אינטימיות. כבר זמן רב חיפשתי סביבה שארגיש בה טוב, כמו בבית, ואחר חיפושים ממושכים מצאתי את עצמי בקרב אנשים צעירים וישרים. השתייכתי למשפחה קטנה – הקבוצה. מיד חשתי באווירה שונה מזאת שבבית או בבית הספר. הדבר הראשון שהבחנתי בו היה אחדות ואחווה. בקבוצה יש שותפות והדדיות באהבה ובאמון. בקבוצה אנחנו מתחלקות בסודות הכמוסים ביותר והיחס בינינו יפה. הקבוצה העניקה לי את הלב המשותף, הישר, כדי שנוכל יחד לצעוד את המטרה. למדתי להיות עצמאית. מעולם לא תיארתי לעצמי שאוכל להינתק מההורים, לפעמים אפילו להיאבק נגד ההורים, כדי להשיג את שלי. חשבתי שצריך להיכנע לרצון ההורים ואין דבר בִּלתַם. כל מה שההורים עושים הוא נכון. אבל טעיתי. עכשיו אני רואה שחוץ מההורים קיימים עולם רחב וחיים יפים. על גבי נייר קשה יותר להביע מה שחשים במציאות.

חזק ואמץ  -  עדנה

24.7.1929

בינתיים החשיך בחוץ. הפעולה נגמרה, שמענו שירה שקטה. החבר'ה שלנו פרשו שמיכה ושרים. בשקט, כדי לא להפריע. אנחנו מצטרפים לשירה. כמה יפה היא נשמעת. מסביבנו חושך ושקט. הירח והכוכבים כבר קמו. הירח כאילו מביט עלינו וגם הוא מקשיב לשירתנו. אנחנו שוכבים ושרים, שירים שקטים ועצובים. הרגשתי אז שכולם סביבי קרובים לי ויקרים. את כולם הייתי רוצה לחבק ולנשק. תיארתי לעצמי שגם בארץ זה בוודאי ככה. אחרי העבודה שוכבים ושרים. הרוח נשאה את שירתנו הרחק, הרחק. שרנו די הרבה והיינו ממשיכים אילולא קראו לנו לארוחת ערב. אה, הייתי נותנת הכול כדי להמשיך לשיר.

הספר הזה [היומן שהן כותבות בו] שכן זמן רב בּבֵיתי. כשהבאתי אותו שמחה בו כל אחת כמו ידיד וותיק, אהוב ויקר, אותו פוגשים אחרי שנים רבות. או כמו זוג אוהבים הנופלים אחד בזרועות אהובו, מאושרים מפגישה מרגשת.  רושם כזה עשה המפגש של כל אחת בנפרד עם הספר. או משל טוב יותר: כששני הורים פוגשים את ילדיהם שלא ראו זמן רב. בספר אנו רואות את עצמנו. איזה יופי לעלעל בספר. אין בו שום דבר מרעיש, אפילו לא נראה שהוא מילא תפקיד של "ספר החיים", אבל התבוננו: רואים בו את כל אחת מאיתנו באופן ברור. כל אחת "נושמת" בו ולא מפליא שנוכל להשקיף דרכו על חיי כל אחת מאיתנו.

                                                                                גלריית תמונות:  דפים מתוך היומן

הדפסשלח לחבר
Share |