פייסבוק
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

דברי אופיר פז-פינס בעצרת 2014

שרידי השואה כולם היו מוכי שכול וחסרי בית. זכר בית ההורים וערכיו האנושיים והיהודיים, ההשכלה שהספיקו לרכוש וערכי תנועַת הנוער הציונִית – היוו מטען רוחני וערכי עמו הגיעו לארץ ישראל, להילחם על עצמאותה המדינית ועל בניינה החברתי והתרבותי – תוך שהם משקמים את זהותם תחת השמש הקופחת, בשפה החדשה והקשה. 
באופן פרדוקסאלי היו דווקא לא מעט ניצולי שואה שעיצבו אותנו, הצברים הזקופים, הגאים והחצופים. הם שרטטו את הישראליוּת שלנו, בשפתם הרכה – או בלשון חדה וּבְעֵט מושחז.

הקריקטוריסטים זאב ודוש, שיצרו את דמותו של שרוליק; המאייר שמוליק כץ, שצייר את גיבורי חסמב"ה, שכל-כך רצינו להידמות להם, אפרים קישון  כתב, בין השאר, ללהקת הנח"ל ולגשש החיוור והוליד מטבעות לשון ישראליות כל כך, יוסף (טומי) לפיד השפיע כה רבות על התקשורת והפוליטיקה הישראלית. כולם – ניצולים מהונגריה!

בעצרת השנה אנו מציינים 70 שנה לשואת יהודי הונגריה. ב-19 במרץ 1944 פלשה גרמניה הנאצית להונגריה ויהודיה נשלחו בקצב רצחני אל מותם.     כ-600,000 נטבחו במרחץ דמים אכזרי ופרוע, שנמשך רק חודשים ספורים. המנהיגות הציונית הקימה את "ועדת העזרה וההצלה" וחילצה אלפי יהודים ממוות באמצעות משא ומתן מול השלטונות.

תנועות הנוער ירדו למחתרת, החליפו זהויות, זייפו ניירות ונהגו על פי כי אין להאמין לנאצים ולא להישמע להוראותיהם.
הם נקטו כל דרך בלתי ליגאלית אפשרית להצלת חברי התנועה, כדי שיעלו לארץ ישראל ויקימו בה יישובים ועשו כל שבידם כדי להציל ממוות יהודים רבים ככל האפשר.

שיתוף פעולה הדוק עם נציגים דיפלומטיים נייטרליים בבודפשט, קארל לוץ השוייצרי, ראול ואלנברג השוודי, קרלוס סמפאיו גארידו מפורטוגל ונציגי ספרד והוותיקן, אפשר להם להרחיב את פעולות ההצלה לעשרות אלפים מיהודי בודפשט.

רק 70 שנה חלפו מאז פלשה גרמניה הנאצית להונגריה וביצעה את מדיניות הרצח שלה בעזרתם הנמרצת של הפורעים ההונגרים - ושוב מרימה האנטישמיות ההונגרית את ראשה המכוער. אנו שולחים מכאן קריאה לממשלת הונגריה להתמודד באומץ עם הגילויים הבלתי נסבלים הללו.

כותרת העצרת שלנו, "לחפש בן אדם", לקוחה משירה של חנה סנש "בִּמְדוּרוֹת מלחמה".
"בין ימים סוערים של הדם" כותבת סנש,"הנני מבעירה את פנסי הקטן לחפש,לחפש בן אדם".
אף שהשואה עלולה להצמית כל זכר לאמון באדם וּבִיכוֹלתו לבחור בַּ"טוב", החיפוש אחר האדם, האמון בו וּבִיכוֹלתו לעשות "טוב", הם בעינינו משמעותו של הזיכרון. 

מייסדי בית לוחמי הגטאות, שהיו חניכי תנועות הנוער החלוציות בפולין ושרידי מרד גטו ורשה, ראו בְּזִכְרוֹן המרד וּבַהִתנגדות לְגִזענוּת וּלְרוֹע – "בית ספר לרוח האדם".
חווקה רבן ז"ל, חברת המחתרת בגטו, שהטביעה חותמה בטקס בשנה שעברה, אך למרבה הצער נפטרה לפני מספר חודשים, טענה תמיד כי הניסיון האישי שלה בגטו ובאושוויץ לימד אותה לא לשנוא ולכבד כל אדם באשר הוא. חווקה הדריכה אלפי צעירים וסיפרה להם את עדותה כאן ב"בית" במשך שנים רבות.

הזיכרון הקולקטיבי של השואה הפך להיות חלק מהותי מהזהות היהודית והישראלית. חשוב לי להזכיר לכולנו הערב שֶזִיכְרוֹן הֶעָבָר כשלעצמו אינו המטרה, שהחובה המוסרית איננה רק להנציח את צדקתנו המתמדת כקרבן. כמי שחוו רדיפות ועוולות בעבר, לא ייתכן שנרשה, או אפילו נאפשר בתוכנו, אפליה וגזענות, אלימות ותופעות של ענישה קולקטיבית כלפי חפים מפשע, חוליגניות ובריונות.
הזיכרון הקולקטיבי משקף את ערכיה של החברה: את יכולתה לנהוג בצדק כלפי חבריה וכלפי ה"אחר". אם יש לקח חשוב שעלינו ללמוד מהשואה ,הרי הוא שאי אפשר להתייחס בשאננות ובשוויון נפש לפשעי שנאה מכל סוג. אנחנו חייבים זאת לאנשים האמיצים ההם – אנחנו חייבים זאת לעצמנו ואנחנו חייבים זאת לדורות הבאים.

הדפסשלח לחבר
Share |