פייסבוק
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

פסטיבל עכו: יום עיון בנושא תאטרון ושואה: "בבית עלמין לא עושים תאטרון"

כותרת יום העיון לקוחה מעדויות ומיומנים מגטו וילנה, שסיפרו על הכרוזים "בבית עלמין לא עושים תאטרון", שנתלו על קירות הגטו. הייתה זו הפגנת מחאה נגד מופע דרמתי-מוסיקלי שעמד לעלות על הבמה בגטו וילנה. חרפה היא, כך טענו, לקיים תאטרון בצל הרצח של כ-60,000 מיהודי העיר בפונאר. 

זמן לא רב אחרי כן כתב הרמן קרוּק, ספרן הגטו, ביומנו: "ובכל זאת החיים חזקים יותר מכול... הקונצרטים שהוחרמו בתחילה מתקבלים על ידי הציבור. האולמות מלאים... והאולם הגדול אינו יכול להכיל את כל הבאים".

כבר בתוך השואה חשו האנשים צורך בתאטרון ובכל פעילות אחרת של יצירה ותרבות: כיוצרים וכקהל של צופים ומאזינים.

באותו גטו וילנה הציגו את 'היהודי הנצחי' והפכו את הטקסט של המחזה לקריאה להתנגדות לנאצים. רפאל שכטר ונגניו ניגנו את הרקוויאם של ורדי בגטו טרזין, כביטוי לעליונותם האנושית והמוסרית על הנאצים וכמחאה נגד הנאציזם. יוזף ריכטר רשם על פיסות נייר עיתון את הדמויות המיוסרות הניבטות מחלונות הרכבת  לסוביבור – כי הדחף לתעד, למסור את האמת על המתרחש, היה בלתי ניתן לכיבוש בעבורו. קצנלסון כתב מחזות כביטוי לזהותו כיוצר, כאדם וכמחנך, והקנה נופך אקטואלי למחזות התנ"כיים שהעלה עם תלמידותיו – כמו שסיפרו חווקה ומוקי ביום העיון. 

מוקי צור מראיין את חווקה פולמן-רבן

 
הניגוד בין זוועת הרצח לצורך ברגעים של שכחה, ואף של הנאה, שהיה קיים בשואה, לובש היום פנים אחרות. ספרות, אמנות, מוזיקה ותאטרון העוסקים בנושא השואה נתקלים במגבלות של כלי הביטוי שלהם בבואם לתאר סצנות מתוך השואה, או את החווייה האנושית בה. כתיבת שירה אחרי אושוויץ, אמר אדורנו, היא מעשה ברברי.  איך בוחרים עיצוב אסתטי למאורע כמו השואה? איך מפיקים עונג וקתרזיס מסיפור, משיר, ממחזה על השואה? כיצד נזהרים מקיטש? מהפקת ריגושים זולים?

יום העיון עסק בעיקר ברפרטואר הישראלי של "תאטרון שואה" ולא העלה באופן מובנה את השאלות הללו לדיון. אבל הן צצו ועלו בדיאלוגים המעניינים שקיימו אמנים, חוקרים, שחקנים ובימאים לאורך היום – וגם בתגובות ושאלות מצד הקהל.

יום העיון נחתם בסדנה של צוות "יד לילד" שהציגה את האופן שבו ניתן, באמצעות התאטרון, להנחיל מסרים ערכיים-חינוכיים כחלק ממעשה הזיכרון.

 

השחקנית יעל וייס מציגה את מונולוג המספר על החיים במסתור של נילי גורן

הדפסשלח לחבר
Share |