פייסבוק
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

"יש לי משאלה שנהיה כבר כולנו יחד": קורותיה של משפחת פוטש בתקופת השואה

עם פלישתה של גרמניה הנאצית לפולין ופרוץ מלחמת העולם השנייה, גויס עו"ד רפאל פוטש, יליד 1911, מהעיר פוזנן כקצין ביחידה האלפיניסטית של הצבא הפולני. הוא נשבה ונשלח למחנה שבויים גרמני ליד העיר בון. פוטש היה כלוא במחנה כל שנות המלחמה. לאחר השחרור הגיע למחנה העקורים אוגסבורג (סמוך למינכן), בו הכיר את הלה אברמוביץ' והשניים נישאו ב-1947. ממרחק השנים סיפר רפאל לבנותיו כיצד קרה שחרף יהדותו לא נשלח חזרה לפולין כמו כל שאר הקצינים היהודים שנפלו בשבי. הוא סיפר כי בהגעתם למחנה התבקשו למלא את פרטיהם האישים בטפסי הרישום. כשראה הפקיד הגרמני כי רשם ששם אביו הוא מאיר, שאל את רפאל האם הוא יהודי ונענה בחיוב. אותו פקיד מחק פרט זה מהטופס, ואולי בשל כך ניצל רפאל ושרד את המלחמה.

לפני שנתיים נפטר רפאל, הלה עברה לבית הורים ובנותיהם פינו את הבית במושב. אוסף מכתבים שמצאו באחד מארונות הבית, גילה להן את מה שאביהן לא סיפר להן מעולם: בטרם שואה הייתה לו אישה בשם זושיה ובת בשם לילקה, שנולדה בבנדין ב-1937. אוסף המכתבים פותח אשנב לקורותיה של משפחת פוטש בתקופת השואה: שני בנים נולדו למאיר ודבורה פוטש מהעיר בנדין: רפאל, שלמד משפטים בקרקוב והוסמך כעורך דין ויוסף-יוזק. ב-1936 שלח האב את בנו הצעיר ללמוד ב"מקווה ישראל". עם סיום לימודיו שלוש שנים מאוחר יותר, אמור היה לשוב לפולין ובעצת אביו נשאר בארץ. ב-1944 התגייס יוסף לבריגדה היהודית. חודשים ספורים לפני המלחמה עברו ההורים יחד עם רפאל ומשפחתו מבנדין לפוזנן. האב מאיר היה סוכן של חברה לייצור ברגים ומסמרים, וככל הנראה היה המעבר לצורך פיתוח עסקיו. עם גיוסו של רפאל חזרו זושיה ולילקה לבית הוריה בבנדין, ואילו מאיר ודבורה הגיעו בהמשך לגטו ורשה.

בתקופת השואה נשמר קשר מכתבים בין בני משפחת פוטש: ורשה, בנדין, בון וארץ ישראל. עשרות מכתבים וגלויות, הכתובים בגרמנית ובפולנית, משמשים תיעוד אותנטי וייחודי של אירועי השעה. ציר מקשר בין חלקי המשפחה באותם שנים היה אלפרד שוורצבאום. שוורצבאום, סוחר אמיד מבנדין, עבר עם פרוץ המלחמה ללוזאן בשוויץ עם אשתו ושתי בנותיהם. הוא ניהל משם לאורך שנות המלחמה מפעל סיוע והצלה של איש אחד, שעיקרו משלוח חבילות מזון וכסף ליהודים בשטחי הכיבוש הגרמני. מתוך התכתובות עמו עולה כי הייתה לו היכרות מוקדמת עם הורי משפחת פוטש, אשר עיקר דאגתם באותם ימים הייתה לבנם במחנה השבויים ולכלתם ונכדתם בבנדין.

במחצית אוגוסט 1941 כתב רפאל לשוורצבאום: "אני מבקש קפה, אולי קצת שימורים וגם סבון. הנה, כפי שאתה רואה, השתחררתי כאן מכל ההיסוסים וכללי הנימוס, אינני מתבייש גם להגיש רשימה שלמה. מה לעשות, אך לומד האדם אמיתות חדשות. אני סומך על התחשבותך". שבועיים מאוחר יותר כתב אביו ללוזאן: "חשוב שהמשלוח יגיע מיד לאחר ראש השנה לוורשה. תתייעצו עם מומחה, על מנת להבטיח את שלמותו (יופיו) של הפרי, זה חשוב ביותר. מלבד זאת: לכל אתרוג חייב להתלוות לולב ו-10-8 הדסים, אלה האחרונים מתקלקלים מהר מאוד בדרך, הלולבים יכולים להיות קצרים וארוזים בנפרד". ממכתביו של האב עולה כי שימש שליח ציבור בגטו וכתובת לקשר עם העולם בחוץ. כך לגבי משלוח "ארבעת המינים" לחג הסוכות המתקרב וכך נוכח ידיעה שהגיעה מארץ ישראל חודשיים מאוחר יותר: "הבשורה על מותו של אוסישקין הזקן הותירה בנו רושם קשה ביותר. עם הסתלקות דמות היסטורית בקנה מידה כזה, אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם אבדן כביר זה בזמן שאירועים יומיומיים רודפים זה את זה".

 


במחצית מאי 1942 כתב האב לרפאל בנו: "אני מבין שהכי מעניין אותך מצב בריאותנו ושאיננו סובלים מרעב, אי לכך, בכל פעם אני מודיע לך שאנחנו בריאים ואיננו רעבים. בתנאים של היום זה משמעותי מאוד. כל שאר הדברים הם בעלי ערך משני". שבועיים מאוחר יותר כתבה לו זושיה: "אני כל הזמן לא רגועה וכול נגיסה שאני מכניסה לפה אני חושבת שאתה רעב... אני רוצה רק לדעת למה כל היהודים חזרו ואתה לא?". מתוך הקושי המתסכל על היעדרו של רפאל, לא יכולה הייתה לשער את שצפוי היה לשבויים שכן חזרו לפולין. במחצית ספטמבר 1942 כתבה זושיה: "יש לי רק משאלה אחת: שנהיה כבר כולנו יחד. נהייתי מאוד רגשנית ולא תמיד הייתי כזאת". חודש מאוחר יותר כתבה: "מוורשה אין לי ידיעות, אין משם דואר. אני מעריכה שבסדר כי הם הרי עבדו. על אבא אפשר כנראה לסמוך".  

הסיבה לאבדן הקשר עם ההורים בוורשה הייתה הגירוש הגדול מהגטו בקיץ 1942 למחנה ההשמדה טרבלינקה. ככל הנראה נרצחו ההורים באחד מהמשלוחים הללו. בתחילת אוגוסט 1943 כתב יוסף לאחיו הבכור: "בנוגע להבאתה של ליליאן, אין כל סיכוי... אתה חייב להיות בטוח שאם הדבר היה אי פעם בר ביצוע הייתי עושה כל דבר שביכולתי. בנוגע להורים אני ממש מיואש ומוכן לגרוע מכול". מתוך המכתבים באותו קיץ מסתמן כי הייתה תקווה להצלתה האפשרית של לילקה בת השש. גלויה ששלח שבועיים מאוחר יותר שוורצבאום לרפאל בישרה כי תקווה זו נכזבה: "מזה שבוע אי אפשר לשלוח מכאן מכתבים ותמונות הדואר חוזר. הסברה הקיימת היא שכולם עזבו את המקום". חודש וחצי מאוחר יותר ענה רפאל: "הייתי די מוכן לידיעה על זושיה, מכתבה האחרון היה מאמצע יוני. אני מסופק אם בכלל אוכל לקבל ממנה ידיעות במקום שבו היא נמצאת כעת. אותו דבר לגבי ההורים. אני חסר תקווה לחלוטין. אני מודה לכם על מילות העידוד, אבל אני מיואש לגמרי".

בשנה אחת איבד רפאל כמעט את כל משפחתו: זושיה נשלחה למחנה העבודה גרינברג בגרמניה (מחנה בת של גרוס-רוזן) ונפטרה מטיפוס. לילקה נותרה בבנדין עם סבתה ודודתה ושבועות ספורים לאחר מכן נשלחו שלושתן לאושוויץ ונרצחו. נותר לו רק יוסף, אחיו הצעיר, אליו הצטרף וכמותו הקים את משפחתו החדשה עם הלה במושב הדר עם בעמק חפר. היה זה אביהם מאיר פוטש שניבא אולי את הפורענות המתקרבת וקנה שתי חלקות אדמה לבניו עוד בשנות השלושים.




לפני כשנה העבירו בנותיו של רפאל פוטש, עירית ותמי, את אוסף המכתבים לארכיון בית לוחמי הגטאות. המכתבים תורגמו ופוענחו. התיק קוטלג, מוחשב וצולם והוא נגיש לחוקרים ולמתעניינים.

לכתבה במגזין של חדשות עשר

הדפסשלח לחבר
Share |