פייסבוק
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

דברי יו"ר הוועד המנהל של בית לוחמי הגטאות, אופיר פז-פינס

ניצולי שואה יקרים ובני הדור השני והשלישי, חיילי צה"ל ומפקדיו, אנשי משטרת ישראל וזרועות הביטחון, תושבי הגליל המערבי והמועצה האזורית מטה אשר, חניכים ומדריכים בתנועות הנוער וידידֵי "בית לוחמי הגטאות" בארץ ובעולם לכבוד הוא לנו לארח כאן הערב את יו"ר מפלגת העבודה, חבר הכנסת יצחק הרצוג, ראשי ערים ומועצות אזוריות.

אנחנו מודים לשַגרירים וְלִנְצִיגֵי הסגל הדיפלומטי מארצות רבות המכבדים אותנו בנוכחותם הערב. ברוכים הבאים לעצרת הנעילה של אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בסימן "ושוב זורחת השמש".

הניצחון על גרמניה הנאצית הביא לשחרור יהודים ממחנות ההשמדה, ליציאתם ממקומות המחבוא ולחזרתם של פרטיזנים יהודים מן היערות.
בניגוד לתושבי אירופה המשוחררים, עבור היהודים יום השחרור לא היה יום שמח כי אם יום של עצב ויתמות. על יום שחרור העיר זוולה בהולנד ב-16 באפריל 1945, לפני 70 שנה בדיוק, בידי הצבא הקנדי, כתבה דודה שלי, חנה פינס - הרצברג ז"ל, בספרה שלוש שנים נמשך הלילה:

כקפיץ דרוך שהשתחרר פרצנו שלושתנו בריצה דרך הדלת. המשכנו לרוץ ואז עצרנו באמצע הרחוב, שולחים מבטים עצבניים סביב. תחושה מוזרה. אנחנו בחוץ. באור יום מלא. לאחר שנתיים וחצי ושוב אנחנו רואים את השמש. קשה לי להאמין שזה קורה לי. הרחוב הומה אדם, אנשים צוהלים מסביב. אנחנו כאילו לא שייכים. מתהלכים בזהירות, מביטים בחשש לצדדים. "תראו מי כאן", אני שומעת קול לידי. "את עדיין כאן? אני מאוד שמחה לראות אותך". חיש קל נוצר מעגל גדול סביבנו. "מה שלום בעלך והילדים?" "בעלי איננו", אני משיבה, והמילים חודרות לתודעתי כמהלומות פטיש. אני חופשייה אבל לואי וליניקה אינם. גרוני חנוק מדמעות. אין בי כל שמחה. אני חשה כאבלה בין החוגגים.

בעצרת הערב נפתח צוהר לעולמם של הניצולים ברגע השחרור, ונעקוב אחר התמודדותם המופלאה עם הקשיים הרבים במסעם חזרה אל החיים, מסע שהיה רצוף מכשולים, אכזבות ומאבק עיקש על הזכות לבנות חיים חדשים. היו ניצולים שלמרבה הטרגדיה לא הצליחו לשרוד את השחרור ממחנות ההשמדה. הם היו בבחינת חיים-מתים מהלכים ולא הצליחו להתאושש מהמחלות ומהרעב למרות השחרור והחופש. בני המזל חזרו מהתופת וחיפשו את שרידי משפחותיהם ואת בתיהם, שנהרסו ונבזזו ושלא פעם השתלטו עליהם זרים.

אף על פי שארצות הברית פתחה את שעריה בפני הפליטים, מרבית הניצולים בחרו לעלות לארץ ישראל. ניצולים רבים השתתפו במאבק לפתיחת שערי הארץ לעלייה ולהשגת ריבונות יהודית לאומית בה. המנדט הבריטי שלט בארץ ישראל, ואף שיהודים רבים לחמו בצבא הבריטי נגד הצורר הנאצי, לא גילתה בריטניה את האנושיות הנדרשת כלפי הניצולים היהודים, ורבים לא קיבלו רישיון לעלות לארץ ישראל. הניצולים, חסרי כול, הגיעו לארץ במסגרת עלייה ב' בשמות בדויים ובדרכונים מזויפים, ורבים מהם נתפסו ונשלחו לקפריסין: ממחנות ההשמדה אל מחנות המעצר.

ומה על אלה, ניצולי השואה הגיבורים, שבדרך לא דרך הצליחו לשרוד, לעתים קרובות אוד מוצל ממשפחה שלמה שנספתה, אשר הצליחו להגיע ארצה ועם רדתם מסיפון האנייה נלקחו להילחם בקרבות מלחמת השחרור? כמה אכזר היה גורלם של מי ששרדו את השואה, זכו בחופש ונהרגו במלחמה על הארץ הזו? ובין חללים אלה היו אף שנקברו אלמונים. אלה דברים שאי אפשר לתפוש עד עצם היום הזה.

גל העלייה של ניצולי השואה היה הגדול ביותר בגלי העלייה שהגיעו אל המדינה שבדרך. ניצולים אלה היו מרכיב מרכזי וכוח מוביל בכל תחומי התרבות, הכלכלה והחברה בארץ. את כל תעצומות הנפש שגייסו בתוכם תיעלו לבניית מולדתם החדשה ולגיבוש זהותם החדשה תוך כדי ויתור על העבר. אמר הסופר אהרון אפלפלד:

הייתה לי מין המיה גדולה אל מה שהיה ואיננו... הגעגועים האלה היו נסתרים לגמרי. הדבר המודע היה דווקא הרצון להכות שורשים בארץ, להיות 'אחד משלנו'. כך נוצר נתק באישיות מפני שהייתה אישיות כפולה... כל בני דורי יצרו מעין אישיות כפולה – אישיות שחיה מאיזה מקום אחר, שניזונה משורשים אחרים, משפה אחרת, מנוף אחר, מחוויות אחרות ואישיות אחרת פעלה כאן, הייתה בקיבוץ... הייתה בצבא... ולאמיתו של דבר לא ידענו מהו החלק החשוב – האם אותו חלק שהשארנו מאחור או אותו חלק שחי פה.

ניצולים רבים הצליחו, רק אלוהים יודע איך, להשתקם ולבנות חיים חדשים במדינת ישראל. הם זכו להקים משפחות לתפארת, ובהן ראו את ניצחונם הגדול על הנאצים. הם ניצחו. הם שילמו מחירים על-אנושיים אבל ניצחו. הם עברו טרגדיות נוראות ונושאים עמם צלקות ענק בגופם ובנפשם, אבל הם ניצחו. הם ניצחו כי האמינו שזה יעודם: לבנות את הבית החדש-ישן של העם היהודי, את מדינת ישראל; להתמודד עם זוועות העבר לבד, ולבנות את מדינת  ישראל ביחד  לא רק עבורם, אלא בעיקר עבורנו, בני הדור השני והשלישי.

בואו נוודא שמפעל החיים שלהם לא ייהרס חלילה ושנדע להביאו סוף סוף אל חוף מבטחים:
אל סיום הסכסוך ואל השלום המיוחל, אל צדק חברתי וסולידריות, אל מיגור הגזענות וההסתה מקרבנו.
ואגב צדק חברתי, מתי כבר ייפסק הביזיון הזה, שבכל שנה אנחנו מתבשרים שהניצולים שעוד נותרו איתנו מקבלים מאות מיליונים נוספים כדי שיחיו את שארית ימיהם בכבוד, ואחר כך מתפרסמים המספרים המעידים שהם רק נעשים עניים יותר? אי אפשר לשאת עוד את החרפה. אולי חברי הכנסת החדשה ישימו סוף לבושה.

הניצולים בחרו בחיים: בחרו להתעלות מעל מעגל האלימות והצורך בנקם; במקום לחזור ולומר בכל יום זיכרון לשואה שהעולם כולו נגדנו, על המנהיגות הישראלית לגלות אחריות ולתעל את כל מאודה להגשמת החזון והחלום, הבטחת קיומה של מדינת ישראל לעולם ועד. אנחנו חבים זאת לניצולים, חבים זאת לעצמנו ולדורות הבאים.
 

 

הדפסשלח לחבר
Share |