פייסבוק
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
  • חדשות
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

נאום שנשא חבר הכנסת יצחק הרצוג בעצרת הנעילה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ה

ב-8 במאי 2015 נציין מלאות 70 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה. גרמניה הנאצית חתמה ביום זה על חוזה כניעה, ובכך הגיעו לסיומן שש שנות מלחמה נוראות, שבמהלכן קיפחו את חייהם עשרות מיליוני חיילים ואזרחים.

הייתה זו הגדולה במלחמות המין האנושי, ותוצאותיה היו הרות גורל לעם היהודי: שישה מיליון יהודים נרצחו בגטאות, במחנות, באקציות, בתלאות, בבורות ההריגה ובמחנות ההשמדה, ובהם למעלה ממיליון ילדים, המונצחים כאן בבית לוחמי הגטאות בצורה כה מעצבת, צורבת ומרגשת. 

הייתה זו טרגדיה שלא נודעה כדוגמתה בהיסטוריה של העמים ובהיסטוריה של העם היהודי.

גרמניה הנאצית בהנהגת הצורר אדולף היטלר, עוזריה ובני בריתה, שמו להם למטרה להשמיד את העם היהודי מן היסוד ולא להשאיר ממנו זכר. קהילות יהודיות, גדולות כקטנות, הושמדו ביד אכזרית וללא רחם, ועמן שקעו ונעלמו גם מרכזי הרוח והתרבות של העם היהודי באירופה ובאזורים שונים בצפון אפריקה. 

את ההגדה של פסח אנו מקדישים לארבעה בנים, ובמהלכה שותים אנו ארבע כוסות. הרשו לי לייחד את הגדת יום השואה לארבע עדויות היסטוריות של נספים, משחררים וניצולים. תעודות אלה, כמה עדויות מצמררות מני מיליוני עדויות, משקפות את הנורא שאירע ובא לסיומו לפני שבעים שנה ומספרות את הסיפור שנבחר לנושא השנתי של עצרת מרגשת זו.
העדות הראשונה נכתבה ב-31 ביולי 1942; וכך כתבה במכתבה זְלֶטְקָה וִישְנִיאַצְקִי לבעלה מוישקל'ה, הנמצא באמריקה:

למוישקל'ה שלי ולכל יקיריי! אנחנו עכשיו אחרי שחיטה איומה [...] התרחשו אצלנו, כמו בכל הערים האחרות, שחיטות המוניות. שרדו 350 איש. 850 נהרגו ומתו מוות נורא בידי הרוצחים.

זרקו אותם כמו כלבים לתוך בתי השימוש. ילדים חיים נזרקו לתוך בורות. לא אכתוב הרבה [...] המשפחה שלך, מוישקל'ה, כבר איננה. זכר לא נשאר מהם [...]
היו בריאים. הדבר היחיד שאתם יכולים לעשותו הוא לנקום ברוצחינו. טיפה נקמה בהם. אני מנשקת אתכם חזק-חזק. אני נפרדת מכולכם לפני מות כולנו.

בתה של זְלֶטְקָה, יוֹטָה, צירפה את מכתבהּ למכתב אמהּ, וכך כתבה:

אבי היקר! אני נפרדת ממך לפני מותי. אנו רוצים מאוד לחיות אבל מה לעשות - לא נותנים. אני פוחדת כל כך מהמוות כי ילדים קטנים נזרקים לתוך הקבר בעודם בחיים.
אני נפרדת מכם לעד. אני מנשקת אותך חזק-חזק.
שלך –
יוֹטָה
[מתוך: "אלה דברַי האחרונים - מכתבים אחרונים מן השואה"] 

קריאותיהן של האם והבת לעזרה ולנקמה היו קול קורא במדבר. במציאות האיומה של שנות האופל הנורא לא היה בעם היהודי מי שיכול היה לסייע ולהושיט יד בעתות מצוק ושבר.

העדות השנייה היא תיאור רגעי השחרור של מחנה הריכוז ברגן-בלזן מבעד לעיניו של קצין קרבי בצבא הבריטי, אשר חצה את אירופה בסערת קרבות איומה עד שחזה ברגעי השחרור של מחנה הריכוז הנורא והידוע לשמצה.
קצין זה הפך לימים לאלוף בצה"ל ולנשיאהּ השישי של מדינת ישראל, הלוא הוא אבי, חיים הרצוג ז"ל. וכך כתב:

המראה היה מצמרר. לא אשכח אותו עד יומי האחרון.
בצריפים, היישר על הרצפה המזוהמת, היו שרועות דמויות, כולן עור ועצמות, עטופות בפיז'מות מפוספסות. רבים מן היצורים האומללים האלה לא אזרו אפילו כוח להתרומם מרבצם. חיוך נעווה היה ברכת השלום היחידה שהצליחו להפיק. כמעט כולם לקו בדיזנטריה, והצחנה הייתה מעבר לכל מה שיתואר במילים; מפקד הקורפוס שלנו, גנרל הורוקס, נשבר והקיא.
בו במקום פקד על תושבי העיירות והכפרים הסמוכים לנקות את המחנה ולטפל באסיריו, אשר המשיכו לגווע בקצב מדאיג.
כשהגיעו הכפריים למקום וניצבו מול מעשי הזוועה של בני עמם, שבוצעו בשמם, לא הבחנתי – וגם איש ממכריי לא הבחין – בסימנים לזעזוע או לחרטה. הגרמנים שאמרו אז ואחר כך כי לא ידעו דבר וחצי דבר על מה שהתרחש מתחת לאפם 
וכך טען כמעט כל גרמני – חטאו בשקר נורא.
אני הייתי שם, ראיתי את פני האזרחים מן השורה, ראיתי את הקרבה הצמודה של העיירות למחנות, הרחתי את הגוויות הנרקבות של יהודים, צוענים ופולנים. אין לי ספק, העם הגרמני לא יכול שלא לדעת –
האמת הייתה בכל מקום ולא היה אפשר להימלט ממנה.

אנו מהלכים בין אלה שמלאך המוות נְטָלַם, בין מי שזיכה אותם ברגע שחרורם ובין הניצולים המשוחררים עצמם, ומגיעים לעדות השלישית: רגע השחרור מנקודת מבטו של הניצול, השריד והפליט, הלא הוא יצחק (אנטק) צוקרמן, ממפקדי מרד גטו ורשה וממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות והמוזאון. וכך אמר:

ה-17 בינואר, יום כניסת הכוחות הסובייטיים לווארשה, היה בשבילי מן הימים העצובים בחיי.

רציתי לבכות ודמעותיי לא היו דמעות שמחה... הצהלה הזאת, נוכח היותנו בודדים, מיותמים, אחרונים איזו שמחה יכולה הייתה להיות כאן? דווקא עתה, כשראיתי את ההמון המריע [...], שאלתי: "מה אני ומה כוחי?"
[...] פתאום חתכה כמו בסכין הידיעה שאין עם יהודי.

אכן, כה רבים מן הניצולים מצאו עצמם מבודדים, גלמודים וללא מנחם. כה רבים חשו כי אפס כוחם ואפסו תקוותיהם.
הם נעו ונדו ברחבי אירופה כצל אדם, לאט-לאט, ולימים גילו את עצמם, את כוחם ואת עמם.

יחד אתם ובאמצעות רבים מהם בנינו כאן, במדינת ישראל, בית ריבוני ומשגשג, שיחגוג בשבוע הבא שישים ושבע שנים של עצמאות;

בית שהפריח את השממה והגיע לשיאים אדירים ביצירה רוחנית ובכושרו המדעי, התרבותי והחקלאי, בשגשוגו הכלכלי וביכולותיו הביטחוניות רבות העוצמה;

בית המבטיח שמצעדנו עוד ירעים וששירת הדרור תוסיף להישמע; בית לנצח, שיש לתת לו וליושביו תקווה, שיש להאמין בו ולהימנע מלטפטף בו פחד אין-סופי.

נכון, ימים אלה הם ימים לא פשוטים עבור מדינת ישראל, ואין להקל ראש באויבינו מקרוב ומרחוק, ובכך שמדינת סף גרעינית כאיראן מאיימת בהשמדת ישראל.
סכנה אסטרטגית זו אמנם רובצת לפתחנו, אבל כיום, בניגוד לחוסר האונים של העם היהודי בתקופת השואה, עומדת לרשותנו ריבונותה של מדינת ישראל, ולצדה צבא חזק ביותר, שלא רק שלא יאפשר לאויבינו לממש את השקפת עולמם המעוותת, אלא יכה בשעת הצורך בטרם פורענות.

חשוב לומר לשונאינו שאל להם להעמידנו במבחן. עם זאת סבור אני שלא ייתכן שהשיח שלנו ביום השואה יעסוק בחרדת הקיום ובחשש שנהיה ל"אפיזודה חולפת".

מצווה עלינו רק דבר אחד: להמשיך לבנות את המדינה ולבצרה, לחזק את מעמדה במשפחת העמים ולחזק את חוסנה הפנימי.

לצד העוצמה הצבאית, החשובה וההכרחית ולא במקומה חיונית העוצמה החברתית –  הסולידריות הפנימית, ההתמודדות עם פערים חברתיים, מיגור העוני וחיזוק החינוך וההשכלה.
כאן המקום לייחד דברים למבחנהּ הראשון של סולידריות זו  יחסנו לניצולי השואה.
צריך לומר ביושר: חוב גדול, גדול מדי, עוד יש לנו לניצולים.
חטאנו לפניהם.
חטאנו כי נתנו לאלפים רבים מהם להתבוסס בחרפת רעב ועוני.

עלינו לעשות הכול כדי לוודא שאת שנותיהם האחרונות הם יחיו בכבוד וברווחה, עלינו לתעד את סיפורם, להפיג את בדידותם ולהעניק מזור לכאבם. עלינו ליישם אחד לאחד את צוואתה של חווקה רבן זכרה לברכה, קשרית ב"ארגון היהודי הלוחם", ניצולת אושוויץ, גם היא ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות, מקום הימצאנו כעת, שנפרדה מאתנו לפני כשנה ונתנה לנו את העדות הרביעית בהגדה שלנו היום. כך כתבה ואמרה:

"המשיכו במרד", ביקשה חווקה מבני הנוער בטקס שנערך במלאות שבעים שנה למרד גטו ורשה, "המשיכו במרד אחר, עכשווי, נגד כל רוע. גם זה שפגע בארצנו האהובה והיחידה. תמרדו נגד גזענות ואלימות ושנאת האחר. בחוסר שוויון, בפערים, בעוני. הכי חשוב להגיע לשלום ולקץ מעגל הדמים. הדור שלי חלם על שלום. אני כל כך רוצה להספיק לזכות בו. יש לכם כוח לעזור. כל תקוותי בכם", כך אמרה חווקה.

היום, במלאות שבעים שנה לשחרור הייחודי ההוא, ראוי שנזכור ונזכיר, נשבח ונהלל את אותו דור מופלא של חולמים ולוחמים, צעירים שנאבקו בגבורה ללא ציוד, ללא תקווה לניצחון וללא סיכוי לעזרה, כדי שהלוחם היהודי לא יהיה בגדר מוטיב נשכח אלא עובדה קיימת.

מלאי כוחות מגבורתם של חווקה ושל חבריה לוחמי הגטאות נמשיך לעשות את כל הדרוש, האפשרי ומעבר לכך, כדי להפיח חיים בצוואתה, צוואה החותרת לכונן כאן חברה שוויונית ומאוחדת, חברה המקיאה מתוכה כל סוג של גזענות, שנאת האחר, הדרת מיעוט, אפליה ואלימות; חברה המצמצמת פערים ונותנת לכל אחת ואחד הזדמנות; חברה המעניקה ביטחון אישי וצדק חברתי במדינה שיש לה צבא חזק אך שואפת לשלום עם שכניה וחותרת לכך.
חווקה, אנו מחויבים לך, לצוואתך ולצוואת חברייך.

הנה כי כן, ארבע עדויות של הנספים, המשחררים והניצולים מהפרק הכואב והקשה ביותר וגם המסעיר ביותר בהיסטוריה של עמנו, משואה לתקומה.

שבעים שנה חלפו. נישבע כאן, במקום המיוחד הזה, כי נזכור ונזכיר את כולם,, את הנספים, את הטבוחים, את הלוחמים ואת הניצולים, מדור לדור עד לדור אחרון, נכבד את צוואתם ונשאף ליישמה.

 

הדפסשלח לחבר
Share |