בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

אגודת ה-45 : הסיפור של ראומה ויצמן

 
בקיץ 1946, לאחר שהייתי בלונדון של אחרי המלחמה כבר כשנה, חיפשתי עבודה זמנית כדי להרוויח מעט כסף ולשחרר את הוריי מהלחץ לקיים אותי  בחו"ל. ניגשתי למשרדי הסוכנות היהודית בלונדון ב- Great Russel Street. היה זה לפני קום המדינה והסוכנות הייתה "השגרירות" שלנו, השוהים באנגליה. אמרתי את שמי, ראומה שוורץ, בוגרת "סמינר הקיבוצים", והם התרשמו לטובה והציעו לי שני חודשי עבודה כסייעת לאם בית בבית ילדים קרוב ללונדון, שם שהו נערים ניצולי שואה שהממשלה הבריטית הואילה בטובה לקלוט ולשקם מאחר שלא אפשרו עלייה לא"י. הייתה זו תקופת "הספר הלבן".

הגעתי לבית ב- Epping Forest, לא רחוק מלונדון, בלב יער קטן וידידותי. בעיירה הסמוכה ראיתי בפעם הראשונה בחיי דובדבנים אמתיים, נוטפי עסיס מתוק ולא כאלה מהריבות או מהשימורים. אם הבית, איך לא, הייתה מלכה טננבאום, שכנתם של הוריי ברחביה. היא ולא אחרת קיבלה אותי בחביבות. אם יש לי ידע כלשהו בבישול – זה רק הודות לה. הילדים נאספו ברחבי אירופה הכבושה וההרוסה ולא תמיד נודעה זהותם המשפחתית ולכן ביקשה הקהילה היהודית לשמור מסורת, כשרות ועל חגי ישראל. אני מ"השומר הצעיר". למדתי גם את זה שם ולא הזיק לי. בכלל. סדר יומם של הילדים היה שבבוקר הלכו לבתי ספר מקצועיים, דמויי "אורט", מתוך שיקול שמרבית ילדותם עברה במלחמה ללא מסגרת לימודים. היו מהם שנזרקו מרכבות ונאספו ע"י איכרים  שהסתירו אותם מפני הנאצים הן מטעמים הומניים והן תמורת כסף שאיכשהו הגיע. אחרים הצטרפו ללוחמי מחתרות במקומות שונים והיו מזי רעב, מפוחדים ומכוסים פצעים והיה צורך להחזירם למסלול.

בבית שלי היו רק נערים, שוב על פי בקשת הקהילה היהודית שלא לערבב בנים ובנות. אין לבוא היום בטענות למי מהנוגעים בדבר, כי העיקר היה להציל נפשות של נערים שעברו את התופת  ושרדו. הילדים היו חוזרים לאחר ארוחת צהריים בבתי הספר. הייתי מקבלת אותם בחצר במשחק כדורסל או בתרגול ריקודי "הורה" או סתם בהשתוללות בחצר כדי לשחרר לחץ. הייתי בת 20 וחצי והם היו אמורים להיות בני 16-15 לפי הנחיות הבריטים, אבל רובם נראו צעירים מגילם וכך הצלחנו להערים על השלטונות ולקלוט אותם. הם היו קרובים מאוד לגילי וההבדל היה רק שהייתי אישה, באתי מארץ ישראל והייתי ספורטאית. כך אני זכורה להם עד היום. משם חזרתי ללונדון ולאחר כשנה הגעתי לגרמניה הכבושה וניהלתי את בית הילדים בבלנקנזה שליד המבורג,  בית השייך למשפחת ורבורג ולאחר המלחמה שימש כמקום קליטה לילדים וילדות ניצולי שואה ששרדו והתכוננו לעלות לארץ. גם זאת לפני קום המדינה והסיפר מתועד בעיקר ב"בית לוחמי הגטאות" וב"יד ושם" בירושלים.

לאחר שנים של ניתוק מנערי ה-45, (השם נובע מכך ששחרורם היה בתום המלחמה באירופה בשנת 1945 והם חשו שאז בעצם נולדו מחדש), קיבלתי ב-1967, לאחר מלחמת ששת הימים, שיחת טלפון מפתיעה מאחד הנערים, בן הלפגוט, שאמר שהגיע לישראל עם כמה מהנערים, עתה כבר גברים מבוססים, ויש בידם תרומה נכבדה שברצונם לתת כאן. הם נזכרו בי, חקרו וגילו שאני מתנדבת במשך שנים בעמותת "מיח"א", מחנכי ילדים חירשים בגיל הרך, והם מוכנים לתת את התרומה להם. שאלתי בתימהון: "איך ומה מניע אתכם לתרום דרכי?" ובן ענה: "אנו חשים צורך להחזיר לך את מה שנתת לנו בזמן הקצר שהיית איתנו." חשתי דמעות בגרוני. מאז הגיעו התרומות באופן סדיר . עליי לציין שלמרות שהגעתי לבית הילדים כדי להרוויח קצת כסף "נדלקתי" לחוויה של לטפל בניצולים. שכחתי לציין שבבקרים עזרתי לאם הבית במטבח לקלף תפו"א וגזרים, שבזה רכשתי מומחיות בשנות ילדותי כתורנית מטבח במשמר העמק... משם קיבלתי חינוך לאורח חיי עד היום ובתוך תוכי אני "קיבוצניקית"  בסנדלים.  


 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים