פייסבוק

הלוחמה בגטו ביאליסטוק וקיבוץ "תל חי"

תקציר דברי יואש תדמור, מדריך בכיר בבית לוחמי הגטאות, ביום הלימוד לזכר ברונקה קליבנסקי

ביאליסטוק הייתה עיר ואם בקהילות ישראל בפולין, על אם הדרך בין ורשה לוילנה. במאות ה-18 וה-19 היו 70-60 אחוזים מתושביה יהודים. ערב מלחה"ע השנייה חיו בעיר 50-60 אלף יהודים, כ-45 אחוזים מתושביה. ביאליסטוק הייתה ידועה בתעשיית הטקסטיל שבה. היה בה פרולטריון יהודי גדול, אנשי תנועת ה"בונד", לצד אנשי "אגודת ישראל", "המזרחי" ותנועת "פועלי ציון". הייתה בעיר פעילות של כל קשת תנועות הנוער היהודיות.

קיבוץ "תל חי" נוסד ב-1927 ונעשה מרכז הכשרה של פלוגות תנועת "החלוץ" בכל המחוז.

עם פרוץ המלחמה הפכה העיר למרכז בדרך הבריחה מזרחה. כ-150 אלף פליטים, רובם יהודים, עברו דרכה (הלוך וחזור). באמצע ספטמבר 1939 נכבשה על ידי הגרמנים, אך תוך שבוע סופחה לתחומי ברה"מ על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

עם החלת השלטון הסובייטי בא הקץ לכל הפעילות הציונית ולמעשה התפרק הקיבוץ ופעילותו ירדה למחתרת.

ב-27 ביוני 1941 נכבשה ביאליסטוק על ידי הגרמנים, במהלך "מבצע ברברוסה". תוך שבועיים נרצחו כ-7,000 יהודים ומיד לאחר מכן הוקם בעיר גטו ובו כ-48 אלף איש. 4,000 מהם הועברו לגטו פרוז'אני. בהנהגת אפרים ברש, ראש ה"יודנראט", הפך הגטו למרכז תעשייתי בשירות הגרמנים. (אזור ביאליסטוק היה מחוז נפרד בשטח פולין, וסופח לפרוסיה המזרחית). במשך כשנה וחצי, עד תחילת 1943, היה זה מעין מחנה עבודה/גטו, פתוח למחצה ובתנאים סבירים יחסית, תוך פעילות ענפה של ה"יודנראט", בתיאום עם רשויות שונות של המינהל הגרמני. החיים הפוליטיים ותנועות הנוער התחדשו. גם קיבוץ "תל חי" התארגן מחדש, אף כי במתכונת מצומצמת יותר.

בינואר 1942 הגיעה לגטו קבוצה של 14 חברי תנועת "דרור", שעזבו את גטו וילנה, בהנהגת מרדכי טננבוים - תמרוף. הקבוצה עוררה את אנשי הקיבוץ, על רקע המציאות החדשה של ההשמדה בפונאר, לפעילות של הכנה להתקוממות. "אל תלכו כצאן לטבח". אך כשעזב מרדכי לורשה, במארס 1942, דעכה הפעילות. בו בזמן הייתה התארגנות מחתרתית של הקומוניסטים ואנשי "השומר הצעיר", תוך שימת דגש על יציאה ליער והשגת נשק. (חזית א').

פעילות קיבוץ "תל חי" מתחדשת רק עם חזרתו של מרדכי טננבוים בנובמבר 1942. הפעם הגיע כשליח מטעם "הארגון היהודי הלוחם" כדי לאחד את כל הכוחות להתנגדות משותפת ברגע בו תגיע הרעה גם לביאליסטוק. התרחשו כבר כמה אקציות במחוז, גטאות חוסלו, הרכבות נוסעות לטרבלינקה. היה מאמץ בלתי פוסק של מרדכי טננבוים אל מול חילוקי הדעות וההתארגנויות השונות של התנועות האחרות, הקומוניסטים, אנשי ה"בונד", "השומר הצעיר" "גורדוניה" והרוויזיוניסטים. נעשה גם מאמץ אדיר להשגת נשק.

בפברואר 1943 מתבצעת אקציה מוגבלת בגטו, בידיעת היודנראט: "רק" 6,000-10,000 יהודים. להתנגד? אין במה, ולרוב הגטו "מובטח" קיום מתמשך של עבודה. אנשי המחתרת מסתתרים אך לאחר סיום האקציה מתקיימת בקיבוץ שיחה נוקבת ופתוחה: על כבוד יהודי ועל כבוד האדם; על קונטר-אקציה – מיד עם תחילת האקציה הבאה - או רק אם יהיה זה חיסול מלא של הגטו; על יציאה ליער, על המוות והחיים; על תפקידה של התנועה.

זכינו לכל המידע הזה בזכות הרגלו של מרדכי טננבוים לרשום הכול (יומן אישי, מכתבים, סקירות), לתעד ולהסתיר את החומר בארכיון לידיעת הדורות הבאים. החומר הוצא מן הגטו, נמסר לברונקה, הקשרית שבצד ה"ארי" והוטמן במסתור על ידי פולני איש תנועת המחתרת הפולנית "ארמיה קראיובה" (צבא המולדת – A.K.).

הסיכום שהנחה את רוב מרכיבי האי"ל, שהתאחדו בהנהגת טננבוים, היה להתנגד בגטו לחיסול, תוך ניסיון לגייס את אנשי הגטו להסתתר; לא להתייצב מרצונם לגירוש ואף להתנגד פיזית. רק בתום הקרב ינסה מי שיישאר בחיים, ובידו נשק, לצאת אל היער.

בפועל – בוצע חיסול הגטו על ידי הגרמנים (באוגוסט 1943) בהפתעה מלאה. אנשי אי"ל לא היו מוכנים בעמדותיהם ורוב אנשי הגטו התייצבו לגירוש. במשך ארבעה ימים היו מעשי הגנה והתנגדות מתוך עמדות ובונקרים שהיו מפוזרים ברחבי הגטו. הגרמנים התגברו על התנגדות זו בקלות יחסית. כ-300-200 אנשי אי"ל נפלו בקרבות האקראיים הללו. עוד עשרות נתפסו ונשלחו לגירוש. בודדים הצליחו לצאת ליער ולחבור שם אל הפרטיזנים. מרדכי טננבוים כנראה התאבד בקרב האחרון, באין מוצא.

הדפסשלח לחבר
Share |