בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

עדויות

שכתוב של עדויות המוקרנות במוזיאון
"צריך להבין איזה עוצמה, של חיים יהודים הייתה בגטו וורשה. כל זה רוכז בשטח מאוד קטן. ואני כילד שמסתובב ברחובות ואני כילד, מושפע מים האנשים שהולכים ברחובות. בעצם חיים מתנהלים. ישנם בתי קפה, ישנם חנויות, ישנה המשטרה היהודית. ישנם חיים, ישנם בתי ספר."
"שמי עליזה ויטיס שומרון אני נולדתי בוורשה. כשהתחילה המלחמה הייתי בת 11, בערך באותו זמן אני נכנסתי לתנועה. ברגע שנכנסתי לתנועת השומר הצעיר השתנו החיים שלי. צירפו אותנו לקבוצה, שקראו לה קבוצת אבוקות, קבוצת בנות."
"פתאום מצאתי את עצמי בין בתים. אמא דפקה על אחת הדלתות ובדלת נעמד איכר. הוא היה נראה לי גדול וחזק כל כך. נבהלתי רק ממראהו. אמא אמרה: 'הנה הבאתי את הבת שלי. היא יודעת לעשות הכול'. היא השאירה אותי והלכה"
"יום אחד באנו הביתה והיינו לוקחים דרך קיצור אחותי ואני. דרך פארק גדול. קרוב מאוד לבית שלנו היה פארק גדול מאוד, יפה מאוד. פתאום אני רואה שם על הספסל שלט גדול, שאסור ליהודים לשבת פה! אמרתי מה השטויות האלה? ואחר כך שיצאנו מהפארק אז פתאום אחותי אומרת לי תסתכלי שלט כזה גדול ,ליהודים וכלבים הכניסה אסורה!"
"עם הזמן הפכתי לנוצרייה אדוקה מאוד. הנזירות אהבו את האדיקות שלי והתלהבו בעיקר מכך שביקשתי לקחת לחדרי את פסלו של פרנציסקוס הקדוש, שמחבק את ישו התינוק. הנזירות חשבו שזו הארה משמים, שילדה בת חמש מבקשת את הפסל לחדרה. עבורי הוא היה ודאי בובה או אולי געגוע לחיבוק של אבא ואמא"
"אחרי שלושה ימים שהלכתי לבית הספר ולא אכלתי שום דבר, הייתי רעבה ופשוט התמוטטתי והתעלפתי. בערב לא סיפרתי לאמא שהתעלפתי ולמחרת כשבאתי לבית הספר ופתחתי את המגירה, בתוכה היה סנדביץ', והסנדביץ' הזה והסנדביצ'ים שבאו אחר כך יום אחר יום – זאת המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים"
"לפעמים הייתי יוצא לכפר לתפוס תרנגולת, ועושה מזה מעדן ממש. עוטף אותה בבוץ או בחימר ומטגן אותה בתוך המדורה עד שהבוץ התייבש. נתתי מכה, התבנית נפתחה, כל הנוצות נדבקו לבוץ ונשאר הבשר הטרי"
"שמי שמואל אנגלמייר. אני נולדתי בצרפת, במץ. עוד לא הייתי בן ארבע בפרוץ המלחמה. כשאני אומר אני, הכוונה תמיד שנינו: אחי התאום ואני, סמי מרסל."
"בשכיבה, כדי שלא יהיה בשביל אחד מקום יותר טוב מאשר בשביל השני, התחלפנו כל שש שעות. לא רבנו כי ידענו באופן אינסטינקטיבי שאסור לריב. זה יהיה קטסטרופה. בהתחלה יכולתי לשכב עם הרגליים ישרות ובהמשך לא. גדלתי. נכנסתי בן 15 ויצאתי בן 17"
"כאחד מרבים, וכתוצאה מהנסיבות, הפכתי למפרנס המשפחה. הברחתי בשר כשר לגטו ורשה. ברוב המקרים הצלחתי במשימתי ויכולתי לספק את צורכי הבית ולהקל על מצוקת הרעב, כי אין מוות קשה יותר ממוות ברעב"
"היה ילד, לא יהודי, שמאוד רצה את הטלאי הצהוב שלי. רבנו והוא קרע לי את הטלאי, ונשארתי בלעדיו. יום אחד נפתח השער הירוק הגדול, נכנסה מכונית של המשטרה הצרפתית שבאה לאסוף את הילדים שענדו את הטלאי הצהוב. כיוון שלא היה לי טלאי, ניצלתי, אני ניצלתי"
"אישה שעבדה בבית התינוקות הצילה אותי. היא הוציאה אותי מהמשלוח לאושוויץ והחביאה אותי בפח אשפה עד יעבור זעם"

Next Page 

דרונט בניית אתרים