בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

אירית קופר: בכפרים

אירית קופרנולדה ב- 1929 במינסק מזוביצקי, פולין. חיה כיום בהרצליה. אם לשתי בנות וסבתא לשישה נכדים.

 

"...הנה הגיע האביב. אמא יצאה וחזרה ואמרה: 'בנות, הייתי בכפר ודיברתי עם איכר וסיפרתי לו שיש לי שתי בנות גדולות. שאלתי אותו אם הוא רוצה לקחת אחת מכן לעבודה...' אמא הסתכלה עלי ואני ידעתי שמחר אני אלך איתה. בבוקר, כשקמנו, אמא התחילה לזרז אותי. היא רצה ואני רצתי אחריה, ופתאום מצאתי את עצמי בין בתים. אמא דפקה על אחת הדלתות ובדלת נעמד איכר. הוא היה נראה לי גדול וחזק כל כך. נבהלתי רק ממראהו. אמא אמרה: 'הנה הבאתי את הבת שלי. היא יודעת לעשות הכול'. היא השאירה אותי והלכה.

 

הייתי בת 13.5 שנים ואשת האיכר אמרה לי: 'תראי, מחר בבוקר תיקחי את הפרות ותצאי למרעה'.  פחדתי מהפרות, לא ידעתי מה לעשות. לפנות ערב לקחתי את הפרות וחזרתי הביתה, אז האישה נגשה אלי ואמרה לי: 'לכי מהר הביתה!' הבנתי שהיא מגרשת אותי אבל לא הבנתי למה.

 

הסתובבתי כל היום מבית לבית. פעם אחת יצאה אישה. אמרתי לה: 'גברת, את צריכה פועלת?, אני יודעת לעשות הכול. אני גם יודעת לצאת עם הפרות למרעה'. היא אמרה לי: 'טוב שבאת, בדיוק אני צריכה'. אני זוכרת שבבוקר קם בעלה, העיר אותי ואמר לי: 'החוצה, החוצה, מה את מספרת שאת פולנייה? כל הלילה דיברת אידיש!' והוא גרש אותי .

 

לפנות ערב קיבלה אותי משפחת קובלצ'יק. לא ישנתי בלילות מפחד שמא אני אחלום ואדבר אידיש. נרדמתי בשדה עם הפרות עד שהרגלתי את עצמי לא לחשוב באידיש. בחורף, ניגשה אלי האישה ואמרה לי: 'באמת היית מאוד נחמדה ואת באמת פועלת טובה אבל בחורף אני לא צריכה אותך'.

 

הגעתי למסקנה שאני לא רוצה יותר לחיות. התיישבתי בקצה היער ואמרתי: 'מה שיהיה יהיה'. והנה אני נרדמת וחולמת שנפתחים השמים, ויש בהם חור גדול וענן. על הענן אמא, מתיישבת לידי ואומרת לי: 'קומי מהר, קומי, לא זאת הדרך, קומי'. ואני קמה וצועקת: 'אמא', אבל אין אמא. התעוררתי ואמרתי לעצמי 'אם אמא שומרת עליי משמים סימן שהיא רוצה שאני אחיה."        

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים