בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

יורם פרידמן: ביער

יורם פרידמןנולד ב- 1934 בבלוניה, פולין. כיום חי בבת ים. אב לשני ילדים וסב לשני נכדים.

 

"... פה התחילו החיים שלי בתוך היערות. אני לבד, קצת מפחיד. אני זוכר שפעם שכבתי וראיתי תנועות של ידיים. סוס עבר שם, והצל הפחיד אותי. שמעתי גם קולות משונים.   

 

אני בן שמונה. קטן, לבד. הייתי מתחבק עם עצמי בתוך תוכי מתחת לאיזה שיח וישן. ישנתי מתחת לעץ, מתחת לשיח, והתכסיתי בעלים או באיזה בגד קרוע שהיה לי. ישנתי על העצים, קשור עם חבל כדי לא ליפול, כי למטה היה מסוכן, היו חזירי בר.

 

מה אכלתי ביערות? כל דבר שזז. כל דבר שיכולתי לתפוס ולהכניס לפה. שבלול, שלשול - זאת לא בעיה, פירות יער יש בשפע, מים לא חסר, יש מלא פטריות, ולמדתי מהכפריות להבדיל בין פטרייה מורעלת ללא מורעלת. הייתי צד ציפורים, לפעמים זה לקח חצי שעה- שעה עד שיונה או ציפור אחרת נתפסה. ראיתי שהרגל בפנים, משיכה מהירה, היא שלי. לפעמים הייתי יוצא לכפר לתפוס תרנגולת, ועושה מזה מעדן ממש. עוטף אותה בבוץ או בחימר ומטגן אותה בתוך המדורה עד שהבוץ התייבש. נתתי מכה, התבנית נפתחה, כל הנוצות  נדבקו לבוץ ונשאר הבשר הטרי.

 

איך ריפאתי פצעים? הרי אין רופאים, אין קופת חולים. אם, נניח, רצתי ונחתכתי מזכוכית או מאיזשהו ענף עץ, שמתי את הרגל בתוך החול. הדם נעצר ואז הייתי עושה פיפי על מקום הפצע ומחטא, כי אמרו לי שזה מחטא.

 

פעם חליתי ולא הייתה לי ברירה אלא לחפש עזרה. חיכיתי עד החשיכה והלכתי לכפר, דפקתי על הדלת והתעלפתי. כשפתחתי עיניים הייתי בפנים. עמדה מעלי אישה יפיפייה. היא לא שאלה אותי שום שאלה, היא הרימה אותי, הפשיטה מהבגדים, ראתה מה יש לי ומרחה עלי משחה שחורה ירוקה. העור התקלף לי והבראתי. היא נתנה לי בגדים, לימדה אותי לעשות צלב. תפילת בוקר, תפילת ערב, איך לברך כשאתה נכנס הביתה, ואז כבר העזתי לשוטט תקופה יותר ארוכה בכפרים. ליערות כמעט לא חזרתי וכך היה עד סיום המלחמה..."

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים