בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

נחמקה רהב: בגטו

נולדה ב-1927 בוילנה. כיום חיה בקיבוץ יחיעם. אם לשלושה ילדים וסבתא לשבעה נכדים.

 

"יום אחד הכריזו הכרזה לכל היהודים בעיר, היו כ- 60,000 יהודים בוילנה, שחייבים לעזוב את הבתים, כי הכינו לנו מקום שיהיה גטו. את הכלב שלנו, ניקו, סגרנו בתוך הבית והשתרכנו עם אחרוני היהודים לתוך הגטו. הביתה כבר לא חזרנו, לא יכולנו לחזור.

 

כשהתחילו בגטו לחלק מזון, אמא שלי אמרה שאני אקום בבוקר ואגש, שמא מחלקים לחם, ריבה או מרגרינה היא אמרה לי ללכת מוקדם מוקדם בבוקר, כי, מי יודע, מתחילים לחלק את האוכל ואחר כך סוגרים את החלון ואין יותר. כך עמדתי שם וחיכיתי יחד עם כולם והיה לי קר. פתאום משהו קפץ עלי – מי זה? זה ניקו, ניקו שלי. איך הוא מצא אותי בין כל האנשים בתוך הגטו? הרי אנחנו סגרנו את הבית והשארנו אותו שם. איך הוא יצא משם? הוא היה רזה ומלוכלך וריח רע נדף ממנו. לקחתי אותו והבאתי אותו לפינה שבה היינו ואמא לא אמרה שום דבר. אבל יום אחד עברה המשטרה היהודית בסמטאות הגטו והודיעה שמי שיש לו חיית מחמד חייב למסור אותה. אסור ליהודים להחזיק כלב או חתול או ציפור. אני לא מסרתי את ניקו. יום אחד הופיע שוטר בחצר שבה היינו וכשראיתי את השוטר תפסתי את ניקו ורצתי איתו לעליית גג למעלה. ניקו כאילו הרגיש מה עומד לקרות. נצמד אליי ואני החזקתי אותו כמו שאמא מחזיקה את הילד שלה. כשהשוטר מצא אותי הוא אמר תמסרי את הכלב', ואני אמרתי לו 'לא אמסור את הכלב, לא אתן'. וכשהוא ראה אותי מחזיקה את הכלב ולא מוכנה לתת, אמר לי: "את יודעת מה, אני מבטיח לך שאני אקח את ניקו ואמצא לו משפחה פולנית טובה שלא חיה בגטו'. 'אתה באמת תעשה את זה? אתה נשבע?', שאלתי. 'כן, אני נשבע', הוא ענה. אבל זה לא הספיק לי, ואמרתי לו: 'אני רוצה שתישבע באמא שלך ובאבא שלך'. והוא שוב אמר 'אני נשבע'. ואז מסרתי לו את הכלב ואינני יודעת אם הוא קיים את ההבטחה שהבטיח לי אז, בגטו.

 

יום אחד הסתובבתי בגטו ופתאום ראיתי את החברות שלי אנקה ואלקה סוחבות שולחן. ניגשתי אליהן ושאלתי 'למה אתן סוחבות שולחן? בשביל מה?' הן הסתכלו עלי ואמרו: 'את לא יודעת? מקימים בית ספר בגטו, ואת יודעת מי יהיו המורים? המורה מירה והמורה יעקב גרשטיין'. ואני כל היום חשבתי איך לבקש מאמא שלי ללכת ללמוד. בערב פניתי אליה ואמרתי לה: 'את יודעת, אמא, היום נודע לי שמקימים בית ספר בגטו ונורא נורא חשוב שרחלי תלך ללמוד... וגם אני רוצה'. אמא הסתכלה עליי ושתקה. לא אמרה כן ולא אמרה לא. כל כך נעלבתי. אחותי פרלה גם היא הסתכלה עליי, אבל היא לא שתקה ואמרה: 'ומה תאכלי אם אמא לא תצליח  להבריח אוכל?' אני הייתי קצת חצופה ואמרתי: 'אז אני לא אוכל'. זה היה קל מאוד להגיד, אבל אחרי שלושה ימים שהלכתי לבית הספר ולא אכלתי שום דבר, הייתי רעבה ופשוט התמוטטתי והתעלפתי. מישהו, אני לא יודעת מי, נתן לי מים. בערב לא סיפרתי לאמא שהתעלפתי ולמחרת כשבאתי לבית הספר ופתחתי את המגירה, בתוכה היה סנדביץ', ובהפסקה אכלתי את הסנדביץ', והסנדביץ' הזה והסנדביצ'ים שבאו אחר כך יום אחר יום – זאת המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים.

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים