בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

פליקס זנדמן: במסתור

נולד ב- 1927 בגרודנו, פולין. כיום בת"א ישראל ובפילדלפיה ארה"ב. אב לשלושה ילדים וסב לשמונה נכדים.

 

"קבוצה קטנה של ארבעה אנשים, שנה וחצי במסתור, זה קטסטרופה. שני אנשים לא יכולים להסתדר, אז ארבעה אנשים במקום סגור? זה גיהינום. באמת גיהינום פסיכולוגי. אבל התנהגנו יפה מאוד. לא רבנו, ויצאנו מהחור מבחינה פסיכולוגית בסדר.

 

עשינו חור באדמה וצינור קטן שיצא החוצה לגינה, הכניס האוויר. שלושה אנשים שכבו על הצד, כי על הגב לא היה מקום לשלושה, אחד ישב בין הרגליים, ואחד ישב על הדלי. אי אפשר היה לזוז, אז לא זזנו. היה תמיד פחד מוות. למעלה, מעלינו, גרו זוג עם חמישה ילדים. אי אפשר היה לדבר בקול רם, רק בקול נמוך מאוד, כי לא רצינו שהילדים ישמעו. הייתה סכנה כל הזמן שהם ידעו שאנחנו בפנים, אז לא דיברנו או שדיברנו חלש מאוד.

 

הדוד שלי היה חכם מאוד. מהרגע הראשון שנכנסנו לבור הוא אמר: 'אנחנו נהיה פה הרבה זמן, אפילו אם הרוסים יבואו, זה ייקח להם הרבה זמן'. הוא אמר לנו שצריך דיסציפלינה, וקבע חוקים מיוחדים. למשל, איך לחלק את האוכל? הרי היינו שתי משפחות ולא היה הרבה אוכל. יום אחד הוא חילק את האוכל לארבע חתיכות והם לקחו, יום שני הם חילקו את האוכל ואנחנו לקחנו ראשונים. זאת אומרת, האוכל היה מחולק באופן מתמטי בדיוק, פלוס מינוס גרם אחד.

 

בשכיבה, כדי שלא יהיה בשביל אחד מקום יותר טוב מאשר בשביל השני, התחלפנו כל שש שעות. לא רבנו כי ידענו באופן אינסטינקטיבי שאסור לריב. זה יהיה קטסטרופה. אם מישהו כעס, הוא כעס בפנים. אני זוכר שביקשתי מדוד שלי שייתן לי לצאת בלילה מהבור ואני אנסה לשחות בנהר ולעבור אותו. הוא לא נתן לי לצאת, פחד שימצאו אותי ויהרגו אותי, ולפני שיהרגו אותי אני אגלה איפה אנחנו. כאב לי כל כך הלב, והתחלתי לבכות: 'תביטו, רק אני יודע לשחות, אתם לא יודעים לשחות. אני עוד ילד, תנו לי, יש לי עוד צ'אנס לחיות!'. הדוד אמר: 'תשמע, מה שיהיה עם כולם יהיה איתך. את כולם יהרגו בלאו הכי. מה אתה יותר טוב מכולם? שתוק! אל תהיה ילד קטן!' בכיתי. זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבכיתי.

 

הדוד לימד אותי מתמטיקה בעל-פה, וזה עזר לי מאוחר יותר. בלי עיפרון, בלי כלום, רק בעל-פה, בדיבורים, רק להסביר. הייתי אומר לו: '"את זה אני מבין, את זה אני לא מבין', אבל בראשי תמיד הייתה מוסיקה בעל-פה, המוסיקה שידעתי. כילד קטן ניגנתי בכינור והייתי בתזמורת של ילדים. זה היה לי תמיד בראש. לא צריך לשמוע. אתה יכול לחשוב על מוסיקה וזה מנגן בראש.

 

כל יום ידענו מתי יום ולילה כי שמענו את הקולות, וגם היה קצת אור מהרצפה. כל יום רשמנו לנו פס אחד, כמו בבית סוהר. באס, האיש שהיה איתנו, ידע את המנהגים היהודיים בדיוק. דוד שלי ואני לא הכרנו אותם בדיוק. אני חושב שידענו מתי היה פסח ומתי יום כיפור. ביום כיפור צמנו ובפסח לא אכלנו לחם.

 

בהתחלה יכולתי לשכב במסתור עם הרגליים ישרות ובהמשך לא יכולתי. גדלתי. נכנסתי בן 15 ויצאתי בן 17. כשיצאנו, לא היו יהודים בגרודנו. ידענו שלקחו את כולם לרכבת, ועם הזמן, כל שבוע, היו מגיעות ידיעות, יותר ויותר. בסופו של דבר ידענו שאין תקווה. למרות זה אנשים היו חוזרים, מפה ומשם. חשבנו שאולי מישהו, מישהו מהקרובים שלנו גם יחזור, אבל אף אחד לא בא. המילים האחרונות של הרבה אנשים שנספו, שהלכו לגירוש, לאלו שנשארים, כי אי אפשר היה לדעת תישאר, היו: "תחשוב על ארץ ישראל, תבנה את ארץ ישראל".

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים