בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

רינה בכר: בטרזינשטט


"יומיים לפני יום הולדתי השביעי פרצה המלחמה. אני זוכרת את היום הזה כיום עגום ושחור. כולנו היינו עצובים. הייתה זו ההתחלה של זמנים קשים מאוד.
 
שלוש שנים מאוחר יותר, כשהייתי בת עשר, נשלחתי עם הוריי למחנה המעבר טרזינשטט, שבו נשארתי עד תום המלחמה.
 
התנאים במחנה היו גרועים – ההורים עבדו, לילדים לא היה בית ספר, והם הסתובבו לבד ברחובות משועממים. לא היו לנו צעצועים והסתפקנו במספר מועט של ספרי קריאה.
 
שמונה במאי 1945 היה היום האחרון למלחמה. את היום הזה לא אשכח כל ימי חיי. הגרמנים המבוהלים התקרבו וירו לתוך המחנה, ואף נכנסו והכו אחדים מאיתנו. הייתי בת מזל שלא הכו אותי. התחבאנו במרתפים ומתחת למיטות עד יעבור זעם.
 
פתאום בעשר בלילה מישהו צעק 'אנחנו חופשיים, צאו החוצה, הרוסים הגיעו, אנחנו משוחררים, אין סכנה לחיינו'. רצנו החוצה וראינו את הרוסים על הטנקים הגדולים. הם התקרבו אלינו וזרקו לעברינו סוכריות. זה היה יום נפלא עבורי, ילדה בת 12, ועבור כל האנשים סביבי.
 
מרגע זה שוב לא היינו רעבים. יכולנו לאכול ולאכול עד שחשנו תחושת שובע.
 
לאחר מספר חודשים שבנו לביתנו בברלין. אבא וסבתא מתו. חזרנו רק אמי ואני. המראה שהתגלה לעינינו היה קשה מנשוא – הבית פוצץ ונהרס. לא ידענו לאן לפנות. אמי שכרה לנו דירה ויצאה לעבוד, ואני הלכתי לבית הספר. מספר חודשים חלפו ואת ברלין פקד רעב כבד. נאלצנו לעבור לעיר קטנה בצפון, ושם חיכינו לתור לעלייה לארץ ישראל. בתקופה ההיא, שלוש שנים לפני קום המדינה, אי אפשר היה לעלות מיד לארץ.
 
בת 16 הייתי כשקיבלנו את האישור לעלייה. נסענו ברכבת יום וחצי, חוצים את כל צרפת עד עיר הנמל מרסיי –שם חיכינו שבוע במחנה עד שתגיע האונייה.
 
ב-23 במאי 1949 הגענו ארצה –אמי ואני. הייתי בת 16 וחצי, ובאותו רגע הרגשתי שנולדתי מחדש". 

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים