בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

דניאל חנוך: במחנות עם קבוצת ה-131

 
נולד ב-1933 בקובנה. אב לשני ילדים וסב לשני נכדים. חי כיום בכרמי יוסף.
 
"בתחנת הרכבת של קובנה הועמסנו על קרונות מסע. הרכבת עשתה את דרכה, ובלילה המרחק נראה קצר. הגענו לפרוסיה המזרחית, לתחנת הרכבת של שטוטהוף. הפקודה הייתה 'פראון און קינדר ראוס' – 'נשים וילדים לרדת'.
 
המשפחה החליטה שאני אשאר עם הגברים – עם אבי ואחי – וזו הייתה החלטה נבונה. כאן גם הייתה הפעם האחרונה שראינו את אמי ואחותי, הלילה בלע אותן בתוך הצעקות, בתוך הנגיסות, בתוך הנביחות של הכלבים. מצאתי את עצמי עם אבא ועם אחי ברכבת שהביאה אותנו ללנסברג, שהיה מחנה גדול, מחנה עבודה. למזלי הגדול המפקד הגרמני של המטבח היה קצין אס.אס שהזמין אותי לבוא לעבוד במטבח של הגרמנים וקצת לנקות את החדר שלו. למעשה, בהתחלה היה אפילו טוב. עבדתי במטבח, הייתי העוזר, ויכולתי להביא קצת אוכל לאבא ולאחים, אבל החגיגה הזאת נגמרה מהר מאוד. הגרמנים גילו שיש ילדים במחנה, והם אספו את כל הילדים לתוך מכלאה.
 
היינו 131 הילדים האחרונים של גטו קובנה שנשלחו ממחנה לנסברג. ממחנה מס' 1 ('לגר איינץ') העמיסו אותנו על שתי משאיות. מתוך הקהל הגיע פתאום וולפקה, אחיו המבוגר של שליימל'ה, שהחליט להצטרף לאחיו הצעיר. העמיסו אותנו על משאיות ובתוך הגבעות הירוקות של בוואריה, בתוך הנחלים היפים, נכנסנו בשערו של מחנה דכאו.
 
במחנה דכאו בתוך סדר היום היו המסדרים שארגן וולפקה שלנו, גלפרין, שגיבש אותנו כקבוצה. הדבר הראשון שהוא עשה זה לארגן אותנו לתרגילי סדר. וולפקה, כפי הנראה, הבין שאם אנחנו ננהג על פי מנהגם של הגרמנים זה יעזור לנו, והיה מצעיד אותנו כל יום. אני זוכר שהיינו צועדים ברישט לינקס, רישט לינקס – ימין שמאל, ממש כמו חיילים קטנים.
 
התקופה בדכאו הסתיימה מהר מאוד, ומצאנו את עצמנו צועדים דרך מינכן המופצצת לתחנת רכבת מסע, ובלילה הגענו לבירקנאו. האורות היו עטופים בערפל ובקושי ראו תאורה בתוך המחנה, בקושי נשמעו קולות, היה שקט של לילה כזה, הקרמטוריומים עבדו במלוא הקיטור, ואנחנו לא ידענו מה זה. כששאלנו, אמרו לנו שאופים כאן לחם ולחמניות לאנשים שיוצאים לעבוד. ירדנו מהקרונות, וולפקה מיד סידר אותנו בשלשות, וצעדנו לינקס רישט, לינקס רישט, שמאל ימין שמאל ימין, לינקס רישט, וכאשר עברנו ליד קציני האס.אס, אחד הקצינים נתן פקודה 'הימין שר', והפנינו את העיניים ואת הראש לימין וזה מאוד מצא חן בעיניהם. הקצינים עצרו אותנו, ואחד הזוטרים שאל את הקצין הבכיר 'ואס אוניש תאן וידיאזן?' – 'מה לעשות איתם?' אז הוא אמר 'לאסט אן דוש' – 'תן להם לעבור'. הגענו לצריף ההסעה בבירקנאו וכל אחד קיבל חלק על איזה דרגש.
 
העבודה שלנו הייתה על הרול ואגן. רול ואגן זו עגלה מתגלגלת, ובעצם היינו בתפקיד של בהמות עבודה. זו נחשבה לעבודה טובה. היינו שבעה-שמונה, אפילו עשרה ילדים רתומים לעגלה. שני מבוגרים החזיקו את היצול והקטנים יותר החזיקו באיזה חבל, וגררנו את העגלות. העבודה על העגלה הזאת הייתה עבודת צוות, מפני שאםאחד לא עשה את העבודה, העול נפל על השני. העבודה היומיומית שלנו הייתה לצאת לרמפה, לאסוף את הבגדים של המומתים ולהוביל אותם למחסני האס.אס.
 
את בירקנאו עזבנו יחד עם כל המפונים בקבוצה, והגענו למטהאוזן, מהגרועים שבמחנות. עדיין נשארנו בקשר – כל השרידים של ה-131. אני הייתי עם שליימל'ה, חבר שלי מנווה איתן. היינו ישנים עם איזו שמיכה מרופטת בחוץ, והיה כל כך קר, שאם לא הייתה לך שמיכה הייתי קופא. אדם אחד ניסה לסחוב לנו את השמיכה, ואני רק זוכר שאמרתי לשליימל'ה 'אתה תלך אחרי ההוא ואני אקרא לחבר'ה', כשהוא רק שמע את שהולכים לקרוא לחבר'ה,  הוא הסתלק.
 
הרגשנו כבר שהמלחמה מתקרבת לקצה, והיו כבר הרבה סימנים לכך. ואז יום אחד אנחנו רואים טנדר ועליו בחורים צעירים, חיילי הבריגדה העברית ששירתו במסגרת הצבא הבריטי, עם סמל מגן דוד על דגל כחול-לבן מחזיקים נשק בידיים. הבחורים אספו אותנו, חיבקו אותנו וארגנו אותנו לטנדרים. ואז אני זוכר ערב שחילקו לנו סבון עדין ומשחת שיניים שנהב ושרו לנו אסתר גמליאל וברכה צפירה 'אל גלילה' ו'על גבעות שייך אבריק', וכאילו השיר הזה מהדהד עד היום.
 
לתוך אוניית המעפילים 'יאשיהו ווג'ווד' למעשה התפלחתי, והפלגתי איתה לחיפה. ברגע שאורות הכרמל התגלו לעיניי בלילה ידעתי שזה סוף הנדודים".

*שכתוב העדות המוקרנת במוזיאון

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים