בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

סילבן שלמה לוי: בפריס הכבושה

נולד ב- 1936 בפריס בצרפת, אב לשני ילדים, סב לשלושה נכדים, חי כיום בנהרייה.

 
"שמי סילבן שלמה לוי, כשנכנסו הגרמנים לפריס הייתי ילד בן 4. אמא שלי החליטה לפזר אותנו כי ידעה שסכנה מתקרבת, ואותי הכניסו, תמורת תשלום, למשפחה קתולית שהכרתי לפני המלחמה. מדוע בתשלום? כי הזמנים היו קשים. אוכל ניתן בתלושים, גם ללא יהודים, המצב היה קשה, ואני הגעתי למשפחה מאוד נחמדה שאמא הכירה לפני המלחמה.
 
אצל המשפחה הקתולית התחלתי להיכנס לעניין של הנצרות, של הקתוליות, והתחלתי להתפלל. לימדו אותי להתפלל כל ערב לפני הצלב. הצלב היה מעל המיטה שלי ואהבתי את זה מאוד, מאוד אהבתי את התפילה הזאת. הייתי יורד על ברכיי ומתפלל ליד המיטה, ואז החליטו לשלוח אותי לכנסייה.
 
הגעתי לכנסייה, והיה שם כומר, שעד היום אני לא יודע אם הוא ידע שאני יהודי. בכל אופן, הייתי כמו הסגן של הכומר – נתנו לי בגדים מיוחדים, בצבעי אדום ולבן, והייתי משתתף בתפילות של הילדים. ואז הפכתי להיות עוזרו של הכומר, ומה זה עוזר של כומר? זה להחזיק בפעמון, וכשהכומר מבקש – נותן לי סימן קטן עם המרפק שלו – אני מצלצל, וכשאני מצלצל, כולם קמים, במיסה (המיסה זו התפילה של הנוצרים בבקרים), ועוד מכה קטנה ואני מצלצל שוב והאנשים יושבים. תפקיד נוסף שנתנו לי היה לעבור בין אנשים עם הקטורת, ואז הרגשתי שאני משהו, יש לי כוח ואני שולט על האנשים בצורה מאגית ביותר, וזה עשה לי מאוד טוב. בנוסף לתפילות היו גם שיעורי דת, שהתקיימו אחר הצהריים, והדגש היה על חיי ישו, על חיי הקדושים, ובעיקר על הצליבה, הצליבה של ישו עם דגש על כך שהעם היהודי רצח את ישו.
 
הזמן עבר ויום אחד לאמא לא היה יותר כסף לשלם למשפחה הנוצרית, ואני נאלצתי לחזור הביתה בצער. יום אחד אמא אמרה שאנחנו צריכים להתחבא ולהסתתר כיוון שאנחנו בסכנה ואני, ילד קטן בן 5, שאלתי את אמא 'למה'? ואמא אמרה 'כי אנחנו יהודים'. כששמעתי את זה התחלתי להשתולל, כי חשבתי שאני קתולי. בכיתי ובכיתי, התייפחתי ורקעתי ברגליים, ואמרתי 'אני לא רוצה להיות יהודי, היהודים רצחו את ישו הקטן. אני לא רוצה להיות יהודי, אמא', ובכיתי. אבל בסופו של דבר הייתי צריך לקבל את זה שאני יהודי.
 
הגעתי לגיל 6, ולפי ההוראות ילדים יהודיים מגיל 6 היו חייבים בענידת הטלאי הצהוב, בצד שמאל של הגוף. אמא שלי תפרה את הטלאי על הבגדים שלי, והלכתי לבית הספר עם טלאי. הרגשתי טוב, הרגשתי שונה. אבל היה ילד אחד, חבר שלי, שמאוד רצה את הטלאי הצהוב שלי והוא לא היה יהודי, והוא לא היחיד. הילדים אמרו 'למה לו? למה לך יש ולמה לנו אין?' אבל בעיקר אני זוכר את הילד הזה. יום גשום אחד רבנו, והוא קרע לי את הטלאי (הטלאים לא היו מבד מעולה, זה היה נקרע, הם היו עשויים ממין חוטים). הטלאי נפל על הבוץ, ליד עץ שאני עדיין זוכר אותו, והוא דרך על הטלאי ואמר 'לא אתה ולא אני', וכך נשארתי בלי טלאי צהוב. יום אחד נפתח השער הירוק הגדול, נכנסה מכונית של המשטרה הצרפתית שבאה לאסוף את היהודים, את הילדים שענדו את הטלאי הצהוב, במטרה להגיע באמצעותם למשפחות שעדיין לא נעצרו. כיוון שלא היה לי טלאי, ניצלתי, אני ניצלתי.
 
המלחמה הסתיימה וחזרנו לשגרה. שגרה זה בית ספר והחברים והמשחקים וכו'. אבל זו לא שגרה כשאבא לא בא. ואני חיכיתי וחיכיתי שאבא שלי יחזור, כמו רבים אחרים שחזרו מהמלחמה. יום אחד פגשתי חבר יהודי שאמר לי, 'אתה רוצה שאבא שלך יחזור? אז תגיד "שמע ישראל"', אבל לא ידעתי מהן המילים האלה, בשבילי זה היה דבר זר. אז הוא אמר, 'בערב, לפני השינה' תגיד "שמע ישראל"'. וכך עשיתי. כל ערב לפני השינה הייתי אומר 'שמע ישראל', וגם את התפילה הנוצרית – אבינו שבשמים בצרפתית – והייתי חוזר על זה ומדגיש יום-יום ערב-ערב, לא הייתי הולך לישון בלי להגיד את המילים האלה. וכך המשכתי והמשכתי ו'שמע ישראל' ו'שמע ישראל', וגם מדגיש את התפילה, אבל זה כמובן לא עזר. המשכתי כך עד שעליתי לארץ. בגיל 11 עוד היו לי התחושה והמחשבה שאבא יחזור.
 
בסופו של דבר, מי שהביא אותנו לבוא לארץ ולהפוך ממשפחה מתבוללת למשפחה ציונית הוא גיסי, שהיה פעיל עלייה והיה באלטלנה, והודות לנישואיו לאחותי כל המשפחה עלתה לארץ". 
     
* שכתוב העדות המוקרנת במוזיאון

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים