בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

פלויסקי דוד – יורק: כך פרנסתי את משפחתי בגטו

"שמי פלויסקי דוד, אבל מכירים אותי בשם יורק. השם שאול מהשואה. כאחד מרבים, וכתוצאה מהנסיבות, הפכתי למפרנס המשפחה. כמות המזון שהגרמנים הקציבו לאנשי גטו ורשה הייתה כל כך מזערית שהיינו חייבים להבריח מזון לגטו.
 
אני הברחתי בשר כשר, לפי מצוות אבי, שהיה יהודי אורתודוכסי, מגטו אוטבוצק לגטו ורשה. עשיתי זאת בדרכים שונות ומשונות, וחלק מהמזון הברחתי בחשמלית שחצתה את הגטו. הייתי נכנס ומשחד את הכרטיסן ואת השוטר וקופץ לתוך הגטו. ובצורה הזו גם יצאתי. שיטה אחרת הייתה דרך בתי מעבר. היו שני מקומות כאלה בוורשה, אחד בגטו הקטן ברחוב זלוטה-שינה והשני בגטו הגדול ברחוב קוז'לה-פרטה. הבתים היו צמודים גב אל גב, כך שהחזית פנתה לצד הארי. יכולת להיכנס אל החצר ולעבור לתוך הגטו בתמורה לתשלום לדייר או לחצרן הבית.
 
היו כל מיני מבריחים: ילדים קטנים שהבריחו מזון בחולצות ובמכנסיים, מבריחים כמוני, סוחרים גדולים או פועלים שיצאו לעבודת כפייה.
 
כדי לעצור את ההברחות הפסיקו הגרמנים את פעולת החשמליות, ניתקו את הבתים הצמודים והקטינו את הגטו, ולכן נאלצתי ללכת לאורך החומה, לראות לאן הולך השוטר, לזרוק את התרמילים מעבר לקיר ולטפס. כשהייתי מצליח, הייתי קופץ פנימה, לוקח את התרמילים ומוכר את הסחורה ביחד עם אחותי אסתר-מרים.
 
היו פעמים שארבו לי ולא הצלחתי לקפוץ. נשארתי בחוץ והפסדתי את כל הסחורה. אז הייתי נאלץ לחזור לאמי בידיים ריקות. אולם ברוב המקרים הצלחתי במשימתי ויכולתי לספק את צורכי הבית ולהקל על מצוקת הרעב, כי אין מוות קשה יותר ממוות ברעב.
 
כאשר הייתי חוזר הביתה, 'הבן המפרנס', היה מתחיל טקס שלם: כולם רצו לדעת את מי ראיתי ומה שמעתי, ומה שלום האחות, והדודים והדודות. כי לא היה דואר, לא היה עיתון, לא היה רדיו. אמנם באתי ממרחק לא גדול, אבל נדמה היה כאילו באתי מאמריקה.
 
הייתי מוריד את השכבות ואומר לאמי: 'זה בשביל זה, וזה בשביל ההוא, וזה עלה כך וכך', אבל היא ידעה הכול יותר טוב ממני. עבורי, 'הבן המפרנס', היו שומרים תמיד סיר קטן של מרק. הייתי מדווח לאמי, מקבל הוראות ליום הבא, אוכל את סיר המרק שלי וגומר אותו. לא היה צורך לשטוף אותו אחרי המרק כי הייתי מלקק אותו באצבעות ידי, עד שהיה נשאר נקי לגמרי.
 
היה לי אח, יצחק-יעקב, שהיה ילד גאון, ואנחנו בכלל קראנו לו קובוש, קובה. יום אחד כשסיימתי לאכול הוא שאל אותי: 'דדק' (כך קראו לי בבית), 'גמרת הכול לבד?'
'כן' – עניתי לו.
הוא הסתובב אל הקיר, נשך את שמיכתו, ובכה בכי חרישי שמלווה אותי כל חיי.
צעקתי לאמא, 'למה קובה בוכה?' וגם היא התחילה לבכות.
שאלתי, 'אמא, מה קרה? למה קובה בוכה?'
והיא ענתה 'כי זה כל מה שהיה לנו'.
 
מאותו היום התחלתי לאסוף לחם יבש שנשאר על הדוכנים בתחנת הרכבת אחרי שהבעלים הלכו. הייתי שובר אותו לחתיכות, לועס בקושי רב, בולע, והולך הביתה. אוכל את ארבע כפות המרק, ומשקר לאמא שהזמינו אותי לארוחת צהריים.
 
אמא שלי ידעה שאני משקר, איש לא הזמין אותי.
 
הם היו קמים ומחלקים את המרק, שווה בשווה, וכל אחד היה מקבל כמה כפות מרק, מאותו המרק שאני כל כך רציתי".
 

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים