בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

חביבה ברך: מהבונקר לאיכר הפולני

 

"שמי חביבה (בפולין היה לי שם אחר, אבל כשהגעתי לארץ החליפו את שמי לחביבה). נולדתי בפולין וחייתי באזור כפרי ליד לובלין.

 
אבא שלי נולד בכפר גדול. הוא היה סוחר תבואות והיו לו הרבה קשרים עם פולנים ויהודים מהסביבה. ההיכרות הזאת עזרה לנו מאוד בהמשך דרכנו.

 

ב-1939 פרצה המלחמה. אנחנו המשכנו לחיות באותו מקום, וקיווינו מאוד שדבר לא יקרה, אבל המציאות הייתה שונה. הגזירות הלכו וגברו והיינו חייבים לנטוש את הבית שלנו –  לקחת מה שאפשר היה לקחת, ולהתחיל לנדוד מכפר לכפר, ומגורן לגורן. היינו חייבים להסתתר, אך בכל כפר ניסינו ליצור קשר עם אנשים שהוריי הכירו, ולבקש מהם עזרה.

 

לאחר זמן מה השתנו התנאים והיינו חייבים לבנות בונקר בשדה ולהסתתר באופן מוחלט במשך היום. רק בערב יכולנו לצאת, לחפש אוכל, לחפש נדבות. היו ימים, הרבה ימים, שחיינו רק מהשלג.

כך עברו הימים עד שהבנו שהסכנה גדולה ואנחנו חייבים להיפרד. הוריי החליטו לחפש מוצא בשבילי כדי שמישהו מהמשפחה יישאר בחיים.
אבי קשר קשר עם איכר בכפר, לא רחוק מהבונקר שבו שהינו. לאיכר הייתה משפחה עם ילד אחד שלא תיפקד כראוי. לא היו להם יותר ילדים והם היו זקוקים מאוד לידיים עובדות ולחברת ילדים לבן שלהם. המשפחה הזו הסכימה לקחת אותי, וכך נפרדתי מההורים בתקווה שאראה אותם שוב – אך זה לא קרה.

 

יום אחד החלטתי לבקר את ההורים. לקחתי את הפרות ויצאתי לשדה. הלכתי לאזור שבו ישבה המשפחה, לאזור הבונקר, למקום שבו היה הבית האחרון שלנו. כשהתקרבתי לשם, ראיתי ילדים רועים את הפרות. הילדים הכירו אותי, וידעו שאני שייכת למשפחה, וצעקו לי מרחוק: 'תברחי משם, תברחי מהר, לקחו את ההורים שלך, תלכי מפה'. חזרתי הביתה.

באותו הערב לקח אותי הגוי שבביתו הסתתרתי לאורווה ואמר לי:
'תשמעי, המצב הוא כזה, את צריכה להבטיח לי שאת שותקת, את לא בוכה, את לא צועקת, את רק שומעת מה שאני אומר לך, ותזכרי, כאן בצד יש לי קלשון…'
ואכן, הברירה היחידה שהייתה לי כדי שאוכל להמשיך לחיות, הייתה לשתוק. לא לבכות, ולחכות ללילה, שאהיה לבד כדי שאוכל לבכות.

 

הגענו לתקופה של סוף 44' תחילת 45'. הרוסים נכנסו לאזור שלנו. הקצין שלהם, שהיה יהודי, שם לו למטרה לבדוק בכל כפר אם יש ילדים יהודים כדי שיוכל להציל אותם.
הקצין ניסה להתיידד איתי, לדבר איתי פולנית, לדבר איתי יידיש, לתת לי סוכריות, היו לו ודאי כוונות טובות, אבל אני נשארתי חשדנית. הוא הבטיח שיעזור לי לחפש את המשפחה שלי.

 

אחרי תלאות רבות הגענו ללובלין, מלובלין עברנו ללודז' ובלודז' נכנסתי לבית יתומים. בעזרת רכזי תנועות שונות הגעתי לקבוצת דרור.

 

באפריל 1946 הגעתי לארץ, לקיבוץ יגור, לחברת נוער, ומאז החיים התחילו להתגלגל".

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים