בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

מרתה רקובסקי: בבית היתומים

 

 

התגוררה בקיבוץ עין השופט עם בעלה ברוך, שני ילדיה, גדי וחגית, ושלושת נכדיה.

 

"שמי מרתה רקובסקי. לפני המלחמה גרנו אני ומשפחתי בעיר ציורית יפהפייה, עיר נופש מלאת גנים ופרחים. להוריי הייתה חנות כלבו גדולה שבה הועסקו פועלים שכירים רבים. כשפרצה מלחמה הייתי בת שבע, ואחי היה תינוק בן שנה. הוא היה תינוק בכיין. כנראה חש את חוסר השקט של אמי והגיב לכך בעצבנות.

הגרמנים הגיעו לעירנו ולקחו את אבי לעבודות. אחרי זמן מה הוא חזר, ועל אף תחנוניה של אמי סירב להסתתר, והחליט לחזור לעבודה אצל הגרמנים. הוא היה איש ישר מאוד והאמין לדבריהם. הוא מעולם לא חזר מהעבודות האלה.

 

אמי החליטה לשמור על ילדיה מכל משמר. היא פנתה לכומר נוצרי בכפר סמוך והוא הציע לה להעביר אותי ואת אחי לבית יתומים. באותה תקופה לא קיבלו ילדים כל כך צעירים לבית היתומים, ולכן הסכים הכומר להסתיר אותי בביתו. חייתי שם תקופה קצרה ואז הועברתי לבית דודתי. הדודים היו מוגנים על ידי הממשלה כיוון שדודי היה מהנדס רכבת. הוסתרתי בעליית הגג במשך שבועיים. עבורי הייתה זו התקופה הכי קשה. הייתי לבד: ללא משחקים, ללא צעצועים, וללא חברים. לא ידעתי מה קורה בעולם ואיש גם לא טרח להסביר לי זאת.

 

יום אחד הוציאה אותי דודתי ואמרה שאנחנו הולכים. שאלתי לאן, אבל היא לא ידעה. הלכנו לעיר הגדולה לבית היתומים הנוצרי. נכנסנו לאולם הגדול. הייתי בת שמונה – ילדה עם שמלה יפה וסרט לבן בשיער. כל הילדות הסתובבו סביבי כדי למשש את השמלה. הן לא ראו דבר יפה כזה כבר זמן רב. למעשה, הייתי הילדה היהודייה היחידה בבית היתומים.

 

בלילה הראשון הן השכיבו אותי ליד החלון הפתוח. היה זה בית בן שלוש קומות, וחדרי המיטות היו בקומה העליונה. הילדות סיפרו לי שבלילה נכנס איש מסתורי מהחלון, לוקח את מי שישן בקרבת החלון ונעלם אתו.
הייתה זו קבלת פנים מפחידה מאוד. כל הלילה לא ישנתי וחיכיתי לאיש שיבוא לקחת אותי, אבל דבר לא קרה עד הבוקר. בבוקר הגיעו הבנות, חיבקו אותי והודיעו לי בשמחה שעברתי את המבחן בגבורה.

 

הייתי כבר בת תשע, ובעצם לא הבנתי מה קורה בעולם. לא היו הפגזות או הפצצות, והגרמנים היו מגיעים, מחבקים ומנשקים אותנו ומחלקים לנו סוכריות ושוקולדים. את המלחמה התחלנו להרגיש רק כאשר התקרבו הרוסים והגרמנים נעשו מאוד עצבניים.

 

בתום המלחמה באה אמי לקחת אותי ואת אחי, שהיה אז בן ארבע והגיע שנה קודם לכן לבית היתומים. אחי לא הכיר את אמי ופחד להתקרב אליה ולכן ברח מפניה. דיברנו אל לבו והוא הסכים לבוא אתנו, וכך שבנו הביתה".

 

(מרתה רקובסקי נפטרה בשנת 1998 ועדות זו מוצגת במוזיאון "יד-לילד" לזכרה).

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים