בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

איציק ויינברג: ברכבת של קסטנר

  

נולד ב-1938 בקרקוב, פולין. אב לשתי בנות וסבא לחמישה נכדים.

 

"נולדתי בדצמבר 1938, ופחות משנה אחר כך, בספטמבר 1939, פלשו הגרמנים לפולין. מרגע זה נכנסו היהודים בעל כורחם למחול שדים. כיהודים רבים אחרים, נשלחנו גם אנחנו, משפחתי ואני, לגטו קרקוב, ועד 1942 חיינו בגטו.

 

ביוני 1942 התרחשה בגטו קרקוב האקציה הגדולה, והיא זו שהשפיעה יותר מכל על חיי. באקציה הזו נלקחה כמעט כל משפחתי. מתוך המשפחה המורחבת, שמנתה 64 איש בגטו לקחו הגרמנים 60 איש, והעמיסו אותם על הרכבת למחנה ההשמדה בלז'ץ.

אבי היה אז בן 32 ואמי בת 28 – וזו הסיבה שהסכמתי להעיד. רציתי להנציח אותם, להעמיד מצבה לזכרם.

 

ביום האקציה הנורא התחבאנו במסתור, אחי, אחות אבי (שהייתה בת 23  ורק נישאה), בעלה ואני. אחותו של אבי הבינה עד מהרה שגורלנו יהיה כגורל האחרים, ולכן החליטה עוד באותו הלילה לברוח מהגטו.


במעט האמצעים שנותרו בידיה היא הצליחה לשחד את השומרים, וכך הצלחנו ארבעתנו לברוח מגטו קרקוב.


עבור אחותו של אבי ובעלה היה זה מעין "ירח דבש" שנמשך 800 יום ו-800 לילה בכל רחבי פולין, דרך צ'כוסלובקיה ועד הונגריה.

 

לאורך הנדודים היא פיתחה שיטה מיוחדת להישרדות. היא הייתה דופקת על דלתות בתי הגויים, משוחחת אתם קצת ובמהלך השיחה עומדת על טיבם. האם הם אויבים או תומכים? האם ימכרו לנו פת לחם? האם יסכימו להסתיר אותנו בביתם? או שמא יסגירו אותנו לגסטאפו?

 

בסוף פברואר 1944 הגענו להונגריה, כי לשם עדיין לא הגיעה המלחמה. שמחתנו לא ארכה זמן רב כי ב- 19.3.44 פלשו הגרמנים לבודפשט ומחול השדים החל מחדש.

בבודפשט שמעה אחותו של אבא על רכבת ההצלה שמארגן ישראל קסטנר במטרה להעלות את היהודים לארץ ישראל. היא החליטה שזו תהיה ההצלה הטובה ביותר עבור אחי ועבורי. היא קשרה קשר עם זוג הונגרי שהסכים לעזור לנו. תוכניתה הייתה כזו – ברגע שהרכבת תתחיל לנוע היא תזרוק אותנו לתוך הקרון, וכך נעבור את הדרך כנוסעים סמויים, כשההונגרים אמורים לדאוג לנו ולמסור אותנו בארץ לאנשי עליית הנוער.

 

אבל לא כך קרה. המשא ומתן עלה על שרטון והרכבת נסעה לגרמניה למחנה הריכוז ברגן-בלזן. 1,685 נוסעי הרכבת הורדו והובאו ללב המחנה. שם הופרדו הנשים מהגברים. קבוצת הגברים הלכה והתמעטה, עד שנותרנו לבד אחי ואני.

 

עם רדת החשיכה ראינו צל של נערה שהתקרבה אלינו ודיברה אתנו בשפה שלא הבנו. היא דיברה הונגרית, ואילו אנו הבנו רק פולנית. לפי החום שהיא הקרינה והחיבוק האמיתי הבנו שאנו רצויים.

 

היא לקחה אותנו לצריף שבו התגוררה ומסרה אותנו לחברתה, בת גילה, נעמי מאייר. נעמי הייתה בחורה יפהפייה בת 20, והיא החליטה לאמץ אותנו, להיות לנו לאם.

 

בדצמבר 1944 הגיע המברק המיוחל שלו חיכינו אנו וכל ניצולי הרכבת.
קסטנר הצליח לגייס את הכסף שאייכמן דרש ואנחנו שוחררנו והועברנו לשוויץ.

 

ההתאוששות ארכה זמן רב, בספטמבר 1945, אחרי 9 חודשים בגן העדן השוויצרי, הודיעו לנו שבמסגרת עליית הנוער אנו עולים לארץ ישראל".

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים