בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

ישראל לוין: מרד גטו ורשה

ישראל לוין

בשבילי גטו ורשה,קודם כל זה שפעת אנשים. מלא אנשים ברחובות, כל הזמן אנשים. צריך לזכור. כשהגרמנים ריכזו את היהודים בגטו ורשה, היו בו חמש מאות אלף יהודים

צריך להבין איזה עוצמה, של חיים יהודים הייתה בגטו וורשה. כל זה רוכז בשטח מאוד קטן. ואני כילד שמסתובב ברחובות ואני כילד, מושפע מים  האנשים שהולכים ברחובות. בעצם חיים מתנהלים. ישנם בתי קפה, ישנם חנויות, ישנה המשטרה היהודית. ישנם חיים, ישנם בתי ספר. אני את העברית שלי התחלתי ללמוד מפיו של יצחק כצנלסון, בבית ספר בגטו וורשה. ומה שאני זוכר מהתקופה הזו קודם כל צפיפות. צפיפות נוראית. ואני משתדל לספר את הסיפור בעיני ילד

ובשלב מסוים היה ויכוח, בעיקר בתוך בתנועות הנוער. האם לצאת למרוד עכשיו, או אחר כך בסוף? והייתה אז החלטה, שלא יוצאים למרד.

בשלב יותר מאוחר, שהיו צריכים יותר, עשרת אלפים, חמישה עשר אלף איש ביום. השיטה הייתה שלקראת בוקר, נכנסים כבר גרמנים גם פולנים נכנסו, יחד עם המשטר היהודי ודאי, ועושים סגר על בלוק.

זו כבר תקופה, שכבר אין שפע של אנשים, ובגטו נשארים עשרות אלפי אנשים ולא מאות אלפים. ואתה כבר חש את, התחושה הזאת בעצם, שהכול עומד ובעצם החיים עומדים להיגמר. באותה תקופה אולי לפני זה. הכינו היהודים בגטו בונקרים. להסתתר.

והיות ואבא שלי ואני, לא היינו לוחמים, אני הייתי ילד ואבא שלי כבר זקן. במושגים של אז. אותנו סידרו להיות בבונקר כזה. צריך לדעת בכלל, מרד גטו ורשה, היו שם, יש מי שאומר מאתיים, יש מי שאומר חמש מאות. בחורים צעירים, בחורות צעירות. שהגיל שלהם היה שבע עשרה,שמונה עשרה. המפקדים והמנהיגים היו בני עשרים עשרים וארבע. אבל סך הכול זה אנשים צעירים. ילדים. המנהיגים היו, זה היה מרד גטו וורשה. והמרד לא היה בשביל להציל את החיים. התחושה הזאת שבעצם אין לך שום סיכוי לצאת מזה היא תחושה, גם שלי שהייתי ילד. בשלב מסוים בא הקשר שהיה לנו. אומר תתכוננו בערב, אנחנו ניקח אתכם לנקודת מוצא. בשביל לצאת בלילה, דרך הביובים. זה כבר היה שלב שהגטו בער, הגרמנים שלטו ברחובות, ובאמת בשעה מסוימת באו לקחו אותנו. והובילו אותנו דרך גגות של בתים לנקודת המוצא. כי ברחובות כבר אי אפשר היה ללכת.  ירדנו לתעלות ביוב והסתבר מהר מאוד, שהזרם בתעלת הביוב, הרבה יותר גבוה מאשר הגובה שלי. כי הייתי הילד היחידי שמה.

ואני התחלתי לטבוע בכל מה שיש בתעלות הביוב. אני זוכר שתפסו אותי שני חברה, אחד מקדימה, אחד מאחורה, כל פעם היו מקפיצים אותי. בשביל שלפחות הפה שלי יהיה מעל זרם הביוב. בתעלת ביוב בפרט שאתה הולך, כל דבר, כל מכה בקיר, כל נפילת חפץ, זה עושה רעש נוראי. עם הד נוראי. וזה נשמע כמו לא מהעולם הזה. ואני כילד זוכר את הרעשים האלה, כל מילה ופתאום, ואני בכלל לא מבין לאן הולכים? והגענו לפתח ושם היה איזה פנצ'ר, והודיעו לנו שנצטרך לחכות לילה שני בשביל לצאת. והתחילה תקשורת עם פתקים, והודיעו פתאום שיוציאו אותנו באמצע היום

ובאמת בשעה עשר, אני זוכר שלא כל כך האמינו לזה, צעקו לנו תצאו, פתחו לנו את הפתח. ופשוט סגרו לנו פתח של רחוב. והביאו כמה משאיות. זרקו אותנו אל תוך המשאיות. עם הברזנטים סגרו, והוציאו אותנו מוורשה, איך עברנו שמה את המחסומים של הגרמנים? אל תשאלו אותי אני לא יודע. והביאו אותנו ליער ליד ורשה. הורידו אותנו שמה וכולנו רעבים צמאים. ומלוכלכים מכל הביוב.. ועבר יום ועברו יומיים ועברו שלושה ימים. אולי יותר ואף אחד לא בא. ואין אוכל ואין מים. ואני כילד אולי יותר מאחרים התחלתי להתייבש. ואז אבא שלי הייתה לו, פעם היו מתגלחים עם סבון כזה. הייתה לו מן צלוחית מפח. שהוא שמר את זה. הוא לקח את הצלוחית הזו. והתחיל להוריד עם האצבעות אגלי טל, מהמחטים של העצים. הוא נתן לי לשתות וזה מה שהציל אותי. אחרי כמה ימים נוצר קשר כל הלוחמים שהיו איתנו, צירפו אותם ליחידות פרטיזניות.בעיקר של פולנים. מחזירים אותנו לוורשה, מעלים אותנו לאיזה בית, ושם אנחנו הסתתרנו...תשעה חודשים, אני חושב

ופתאום שקט, זה היה בוקר ופתאום רואים טנק רוסי . עם כמה חיילים. נכנסים. את התחושה הזאת שפתאום אתה לא מרגיש כמו חיה נרדפת. אתה לא צריך לפחד.ואתה באותה שנייה, אתה לא יכול לשכוח.

 

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים