בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

עליזה ויטיס שומרון: מרד גטו ורשה

 

שמי עליזה ויטיס שומרון אני נולדתי בוורשה. כשהתחילה המלחמה הייתי בת 11, בערך באותו זמן אני נכנסתי לתנועה. ברגע שנכנסתי לתנועת השומר הצעיר השתנו החיים שלי. צירפו אותנו לקבוצה, שקראו לה קבוצת אבוקות, קבוצת בנות. ובחורה מאוד נחמדה בת שמונה עשרה, התברר שהיא תהיה מדריכה שלנו.  קראו לה רות היימן. מאז התחילו החיים שלנו, שבתוך כל הזוהמה שבגטו, בכל זאת היו חיים נהדרים. למה? כי היינו קבוצת בנות שאהבנו אחת את השנייה. והיינו מוכנות לעשות הכול אחת לשנייה. ההורים שלי, בפרט אבא מאוד התנגדו שאני אלך לשומר הצעיר. אבא שלי טען שזו תנועה סוציאליסטית. וזה מסוכן ויכולים לאסור אותי. ובכלל אני יכולה להביא סכנה על כל המשפחה. ועל כולם. אבל אני, אני לא, אלף לא קלטתי שזה מסוכן. אז מה אם יש תנועה סוציאליסטית, זה נפלא. אנחנו דיברנו על צדק חברתי, דיברנו נגד העוול קודם כול שעושים לנו הגרמנים. הרי על בשרנו ראינו מה הם עושים, איך שהם משפילים אותנו. והחלטנו שאנחנו לא נקבל את זה בשום פנים ואופן. ואם הדרך היא ליצור מדינה יהודית בפלסטינה? אנחנו מוכנים. אנחנו היינו נפגשות בזמן האחרון ועושות אסיפת קבוצה בבית הקברות היהודי הגדול. זה המקום היחידי שהיה שם ירק, שהיו שם עצים. לא היו בגטו, לא עצים, לא צמחים, לא עציץ כלום. ואנחנו ילדים כל כך התגעגענו. כל כך רצינו לראות את השמיים, בלי אותם הבניינים האפורים. אנחנו ישבנו על המצבות. דיברנו על הטוב הזה שבן אדם הוא בעצם טוב. כי כל נער וכל נערה יהודי צריך לדאוג לעם שלו שיהיו לו  חיים יותר טובים.

אני הזדהיתי עם התנועה, אספו אותנו למרתף. ובחוץ שמרו חברים שאף אחד לא יתקרב. כי הייתה כבר מחתרת, אסור היה לנו להופיע בפומבי. ישבנו על הרצפה מחובקים אחת חיבקה את השנייה. היינו שמה איזה שישים ילדים שלוש עשרה ארבע עשרה. ואז אמרה לנו מירה, תדעו לכם שזאת אסיפה שלנו האחרונה. אנחנו לא נוכל יותר להיפגש, אנחנו מפזרים את התנועה. כי עכשיו יבואו ימים קשים מאוד. אנחנו חייבים עכשיו לארגן את התנועה למרד. כי התפקיד שלנו זה למרוד. ועכשיו אתם אולי תישארו כל אחד בפני עצמו וזה יהיה המבחן הגדול שלכם. תזכרו שאתם אנשים, בני אדם עם מצפון ועם אהבה לזולת. מאותו רגע היה תוהו ובוהו. כולם ברחו כל הזמן ברחנו ממקום למקום והסתתרנו. ואני כל הזמן אני עם המשפחה ואני כל הזמן רצה אל המקום הריכוז של התנועה לראות מה קורה. מינו אותי להיות קשרית, ושאני אשמור על הקשר עם בנות אחרות מהתנועה. ושאני אבוא כמה שאפשר בשביל לקבל, אם יש פקודות חדשות. החיים התחילו להיות איומים. פשוט לקחנו תרמיל. וכל לילה ישנו במקום אחר. ואני רצה לריכוז ואני אומרת לאימא ולאבא, אני הולכת רק לכמה דקות. אבל יכול להיות באותו רגע, יכולה להיות אקציה.פתאום יתקיפו אותך, יקיפו את הרחוב ואת תהיי רחוקה מאיתנו, אני חוזרת תוך עשר דקות, בבקשה, בבקשה, אני תכף חוזרת בחזרה. ואני רצתי לריכוז והגיע אחד המדריכים שלנו מרבק, והביא איתו חבילה מודפסת של דפים מודפסים. הוא אמר לנו עליכם להתחלק זוגות זוגות. כל זוג הולך ומכניס דף הזה מתחת לדלתות של הדירות. ומיד אתם בורחים מסתלקים והולכים הלאה. למה אנחנו בורחים? כי יכולים לתפוס אתכם. היהודים,יכולים להגיד שאתם מעוררים בלגן פה. והוא אז הקריא לנו את הכרוז. וזה היה כרוז שקרא להתנגדות, כרוז שקרא ליהודים לא להתייצב לאומשלאגפלאץ. לא להתייצב לרכבות, לא ללכת כמו שבויים אחרי הבטחות היודנראט. רצנו מהר מאוד כל עוד נפשנו בנו. ושמנו את הכרוזים האלה מתחת לדלתות. עד לכרוז אחרון חילקנו אותם. כי הרגשתי זה התפקיד שלי. כי אחרי זה הייתי ממש מקשרת בין גטאות. ובכלל לילות שלמים לא הייתי חוזרת הביתה. הייתי הולכת בעליות גג, וככה אני זחלתי דרך החורים האלה, למקום הריכוז של המחתרת שלנו של השומר הצעיר. אנחנו שמה היינו, אני הייתי באה לשמה לשאוף אוויר ורוח וכוח בשביל להמשיך לחיות. נשארו רק בחיים נערים ונערות בני שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה, ושכבנו על המזרונים. והיינו לילות שלמים שרים.

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים