בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

לאה דה לנגה: מסתור בהולנד

ואז אני רואה גבר ואישה ברחוב על אופניים ואני יודעת שאסור להיות בחוץ, איך הם בחוץ? איך הם מסכנים את עצמם? אוי ואבוי, מי נתן להם להיות שם? אני מסתכלת עליהם וברגע מסוים הם גם רואים אותי. הם רואים אותי והאישה נופלת מהאופניים וגם הגבר יורד קודם כל עוזר לאישה לקום וביחד הם עומדים ומסתכלים עלי ופתאום אני מרגישה איום ונורא, אני מרגישה כאב בטן ועצבים ואני עוזבת את המקום שלי שמה על יד החלון ואני רוצה לסגור את עצמי באיזשהו מקום שלא יגיעו אלי.

לא יודעת מי, אף אחד לא יגיע אלי ואין מקום שאפשר לנעול, אני הולכת למקום היחיד שאפשר לנעול וזה הבית שימוש. ואני נועלת את הדלת ולא יודעת באיזו שהיא צורה בכל זאת הם מצליחים לשכנע אותי לצאת משם, אני יוצאת מוצאת שמה את כל המשפחה, עומדים כולם בפרוזדור הבית הקטן מאוד.

האישה הזרה שהייתה מקודם על האופניים נופלת על הברכיים שלה והיא שמה את הידיים שלה על ראשי והיא אומרת משהו שאני שמעתי פעם, לא משהו שאני לא מכירה. היא אומרת..."ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה".

 ואני אומרת לה: "אימא שבת שלום..."

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים