בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

נילי גורן: חיים בזהות שאולה

שמי נילי גורן אני נולדתי ג'קלין ואן הודן, נולדתי בהולנד בעיר אוטרכט בשנת 1933. הייתי בת שש.

ואז ידעתי שיש מלחמה. לא הבנתי מה זה אומר בעצם. ידעתי שזה משהו איום ונורא, אבל לא כל כך הבנתי.

פתאום קיבלו תלושי מזון, אז צריך לעמוד בתור ותלושי מזון, ואי אפשר לקנות כל מיני דברים, פחות ופחות, דברים על התלושים. לא היה רחוב שלא היו שם פטרולים של לפחות שני חיילים אם לא יותר. הייתה להם הליכה כזו עם המגפיים, הנקישות של המגפיים על הכביש, על המדרכה.זה אצלי בלתי נסבל בשבילי. אבל הפחד שמא ייגשו אלייך וישאלו אותך משהו. הם יצרו אווירה כזו של אתה לא יכול שום דבר נגד.

המוגבלות לאט לאט התחילו לחנוק יותר ויותר. אסור היה פתאום ללכת לבית ספר, אז הקימו איזה בית ספר יהודי רחוק ואסור לבקר אצל חברות שלי בבית גם הם אסור להם לבקר אצלנו בבית. אז פתאום נשארנו מאוד מאוד בודדים.

יום אחד באנו הביתה והיינו לוקחים דרך קיצור אחותי ואני. דרך פארק גדול. קרוב מאוד לבית שלנו היה פארק גדול מאוד, יפה מאוד. פתאום אני רואה שם על הספסל שלט גדול, שאסור ליהודים לשבת פה! אמרתי מה השטויות האלה? ואחר כך שיצאנו מהפארק אז פתאום אחותי אומרת לי תסתכלי שלט כזה גדול ,ליהודים וכלבים הכניסה אסורה! אני חשבתי באמת שזה משפיל אבל אחותי התחילה נורא לצחוק.  היא אמרה מה? אז אנחנו כלבים? כמו כלבים לא, לפחות כלבים נורא נחמדים.

בוקר אחד קמנו ואימא אמרה בואו תשבו קצת איתי במיטה. אז ישבנו איתה במיטה והיא אמרה מעכשיו אנחנו הולכים לשחק משחק, אבל זה משחק על החיים. אתם כבר לא אותן הילדות שהייתן. אתן מעכשיו ילדות חדשות לגמרי, אחרות לגמרי, יש לכם שם אחר, יש לכן שמות של הורים אחרים, אתם באים מעיר אחרת, שום דבר שהיו בחיים עד עכשיו, המשחק עכשיו הוא שאנחנו לגמרי חדשות.

קראו לי ג'קלין, אז היא אמרה עכשיו קוראים לך לינק'ה. זה לא קשה כי זה כבר מאותו השם.

בינתיים היא אמרה אנחנו נארוז גם תיקים. אתם צריכים לקחת איתכם בגדים ואסור לקחת שום דבר מיותר. כלום, רק בגדים. אבל לי הרשו לקחת את בובה בוייקה שהוא תמיד ישן איתי ואני סיפרתי לו את כל מה שקורה. הוא ספג הרבה מאוד סיפורים ודמעות, הוא היה ממש הנחמה הגדולה שלי. זהו, ואז פתאום אבא בא הביתה,ככה ב- 11 בבוקר משהו כזה, ואמר עכשיו אנחנו נוסעים ברכבת.

ראיתי שהעיניים של אימא כל כך עצובות ואמרתי, אז מתי אנחנו נתראה שוב? והיא אמרה לי אף אחד לא יודע

אימא כל כך רצתה לתת לי משהו. ולא היה לה מה, אז היא נתנה לי, יש לי את זה פה, בקבוקון של בושם שהוא היה ריק, אבל בקבוקון יפה כזה וקופסת סומק. זה מה שהיה לה לתת, ואני כל כך שמחתי עם זה. זה נתן לי כל כך הרבה. והבקבוק בושם הציל אותי ממש. כל פעם שהייתי נורא מתגעגעת הייתי פותחת את הבקבוק ולוקחת "שלוק". "שלוק" אימא, ריח של אימא. אבל כל הפגישה, את יודעת כל הזמן. היה כל כך נפלא הגעתי לגן עדן אבל השעון מתקתק. אז זהו, זאת הפעם האחרונה שראיתי את אימא.

ואז נסענו לכפר קטן קטן, לרופא ואשתו שלא היו להם ילדים וגרו בבית ענק.

והרגשתי נורא מועקה כי הייתי לבד, ואז פתאום ראיתי את וורה. ורה הייתה כלבת צייד סטר אירי נהדרת ששכבה על יד האח. אז עולמי ישר כבר היה יותר טוב. התיישבתי על הרצפה ליד ורה ושם נשארתי כמה ימים, ואז אבא נסע.

ונשארתי. הייתי בורחת לאיזה עולם שניסים קורים וכל מיני פיות נושאות דברים טובים. לא היה עולם אמיתי, אני ברחתי לשם כי שם יותר טוב, בעולם הזה.

ואז פתאום בה הספרון הראשון ואבא שלי שלח עם רץ כזה, גם ספרון ואחר כך את כולם.  אי, זאת הייתה הפתעה נהדרת, נהדרת. קודם כל לשמוע מאבא, שנית דרך הספר לגלות שבעצם כולם חיים ואף אחד לא נתפס. זה היה הפחד הכי גדול שלי, שמישהו מהם ייתפס. ושלישית הציורים הנהדרים המוכרים לי כל כך של אבא. ונהדר, נהדר, נהדר, קצת ריח של אבא.

אף פעם לא סיפרתי לאף חברה לאף אחד שום דבר. כלום, רמז לא. הגרמנים כבר התחילו להפסיד את המלחמה.. ואלה היו השבועות הכי קשים של המלחמה שלי. כי אז גם אנחנו השתחררנו ואבא לא בא. עמדתי כל הזמן על יד החלון וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, ולמה הוא לא בא? אז אבא בא וזה היה עוד יותר קשה. כי הוא היה צריך להגיד לי שאימא נפטרה. ו...אני כל האמירה הזו ששלוש שנים הכול יחזור להיות בדיוק כמו שהיה אז, בבת אחת גם אימא איננה אני לא אראה אותה יותר לעולם, וגם שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. איך אפשר בלי אימא?

 

 

 

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים