בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

יהודית ארנון: במחנה

לי לא היה שום השכלה. אני הצטרכתי להפסיק ללמוד בגיל 12.5. לימודים בגיל 12.5 נפסקים, כי בעיירה, בקומראנו, קומראנו זה בצד הסלובקי, שם החליטו שאסור יותר משבע כיתות יסוד ללמוד. והזמן הזה, עד שנלקחתי למחנה ריכוז, הזמן הזה, גם כן, לא יכולתי לא לחקור גוף ונפש. אז עוד לא התמודדתי, אני אישית, כן? אבל ראיתי איך הרביצו לאבא שלי. ואיך שהוא בא, בגלל שהוא לא היה אזרח של המקום. הוא היה אוסטרי. כל שבוע היה צריך, איך להגיד, להגיד שהוא ישנו ועוד לא ברח, וכל שבוע חזר עם מכות. לא היה אותו מה לחקור. אבל פשוט נתנו לו מכות. איך לעכל את הדברים האלה?

אז כשעוד הלכתי לבית ספר, זה היה אחד עשרה עד שתיים עשרה, זה עוד אפילו לפני זה. תמיד היה לי הרעיון, שראיתי את הפסלים, מה שהיו בעיר, תמיד הם זזו לי. הדימוי שפסל יזוז - אוקיי, היו כל מיני מלאכים שעמדו ככה וככה. מה תהיה התנועה הבאה? זה העסיק אותי, גם בתור ילדה ממש קטנה.

כשנלקחתי לאושוויץ, לא רק לאושוויץ, אני הייתי בהרבה מחנות ריכוז. שם היו כמה ילדות, שלמדו, שהיו בדיוק באותו גיל, והם ידעו את התשוקה שלי, על העניין הזה. ואז אנחנו אלף נשים, מהבאראק אני לא יודעת איך להגיד את זה. זה לא צריף, זה היו בניינים, שלוש קומות, על כל משטח אחד עשרה נשים. אי אפשר היה לשכב על הגב, רק כמו כפות. היינו צריכים לפנות מצד ימין לצד שמאל – זה החלטה של עשר נשים ביחד.

ואז הם ביקשו, יהודית! אחד שר, אחד סיפר בדיחות, כל אחד מה שהוא ידע יפה לעשות, הוא עשה את זה, בלי בעיות. אז הבנות האלה, שהכירו אותי, תעשי משהו, כן, אז לא היה שם לא במה ולא מקום. וחשבתי שאני יכולה לקפוץ בדרג השלישי, ממקום למקום. ולהביא את עצמי למצבי סיכון. וזה עשה טוב לאחרים. אז נתליתי לפה, נתליתי לשם. זה  היה הריקוד שלי אז, כי לא היה רצפה, לא היה מקום, אז נתליתי מדבר אחד, כי אני כמעט נפלתי, היד שלי קטנה וגם אז הייתה, ולא יכולתי לאחוז את זה טוב, ובאמת הרגשתי שאוטוטו אני נופלת. אבל הלכתי עד הסוף. כי לא היה לי. ראו הגרמנים את הדבר הזה. אז הם רצו שאני ארקוד להם בקריסמס. דצמבר זה שלג. אז אני אמרתי או, עכשיו אני אגיד לא, אבל קיבלתי עונש לעמוד בשלג. נעליים ממילא לא היו לנו, אז ככה שאני עומדת יחפה, זה לא שמישהו הוריד את הנעליים. כן, זה היה נורא, ועמדתי שם לא יודעת כמה זמן. ואז אני החלטתי שאם אני אצא מהגיהינום הזה כל החיים שלי אני אתעסק. אני לא אמרתי מה אני אעשה, אבל הרגשתי שהריקוד, והאמת –  עד היום זה עובד. אני לא יכולה לחיות בלי זה. אני, אף פעם לי לא הייתה הזדמנות ללמוד משהו. ורציתי ליצור. ואני חושבת שאני בזה די הצלחתי.
 

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים