בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

שמואל אנגלמייר: ביער

  שמי שמואל אנגלמייר. אני נולדתי בצרפת, במץ. עוד לא הייתי בן ארבע בפרוץ המלחמה. כשאני אומר אני, הכוונה תמיד שנינו: אחי התאום ואני, סמי מרסל. בתחילת המלחמה, בספטמבר 39, עולמי התהפך עליי. ואז התחלתי לפחד, לפחד קודם כול מהבלתי נודע, הבנתי לאט לאט את הסכנה. והיו אפילו תקופות של רעב. זה התחיל עם הבריחה. אני זוכר שאבא נשאר מאחור. ואנחנו לא יודעים אפילו לאן אנחנו נוסעים. אימא רצתה לנסוע לאיזה עיירה שהיא לא גדולה מדי, כי זה מסוכן אם הגרמנים נכנסים. הכסף אזל. יש סבתא, אימא, שישה ילדים, אני הכי קטן, ופשוט אין לחם בבית. בעיירה היו איזה שש או שבע מאפיות. אמי אמרה: לך תתחנן שייתנו לך לחם. הלכנו ממאפייה למאפייה, ביקשנו לחם. אז האופה אומרת לנו: חמודים, יש לכם תלושים? לא. יש לכם כסף? לא. אז אני לא יכולה לתת לכם לחם. אבל זה מלא לחם, אני אומר לה. מלא לחם פה. בסוף לפעמים נתנו לנו איזה לחם מאתמול. לנו היה מקום מחבוא ביער.

בנינו ביער, בעובי היער, בגוש של קוצים קשים מאוד., לאט לאט חפרנו מנהרה כזו קטנה, כמו חיות קטנות. נכנסנו אל המנהרה, ושם, מבפנים, שאף אחד לא יכול לדעת איפה זה, אנחנו בנינו מענפים בקתה קטנה. ברצפה חפרנו בורות. בבור שמנו סיר מקולקל. בתוך הסיר המקולקל שמנו את האוצר שלנו: תפוחי אדמה, ערמונים שגנבנו, פירות שגנבנו בסביבה, כל דבר שיכולנו לגנוב שמנו שם. מכסה, אדמה, עלים על זה – שאף אחד לא יֵדע. אני חושב שבנינו את המחבוא הזה כי שמה, בעובי היער מאחורי הקוצים, אנחנו הרגשנו בכל זאת קצת יותר ביטחון. אבא - אימא לא היו רחוקים אבל אנחנו הסתתרנו ממשהו שמאיים עלינו. לא ידענו להגדיר את זה בדיוק, אבל הרגשנו יותר בטוחים שם. אבל הפחד התחיל עם הבריחה: למה אני צריך לברוח? הוריי אמרו לי: לעולם, לעולם אל תגיד שאתה יהודי. למה? מדוע אני צריך להסתיר שאני יהודי? אפילו שינו את השם הפרטי שלי, שהוא מצלצל יותר מדי: סמי, סמואל, שמואל – יותר מדי יהודי. למה אני צריך להסתיר את השם שלי? מה לא בסדר איתי?

בנהר למדנו לדוג. זה מקור אוכל, זה כשר. רוב הדגים כשרים. אנחנו משפחה דתית. אז היו שיטות שונות. לקחנו שני מקלות, לקחנו מטפחת, קשרנו את ארבע הפינות של המטפחת וניסינו לתפוס את הדגים – להרים את המטפחת עם שני המקלות. זה לא תמיד הצליח. אותי שמו קודם כול אצל זקנה בת תשעים. לפחות אכלתי טוב שמה. אחר כך ניסו לשים אותי, תמורת כסף, אצל איכר ממוצא פולני, אבל הוא נתן לי לשמור על פרות ואני לא הייתי מסוגל והפרות ברחו, הוא כעס והוא החזיר אותי. ואחר כך ניסו לשלוח אותנו לשוויץ וזה לא הצליח. וכל אחד מהאחים שלי היה מוסתר אצל איכר אחר בעבודת פרך.

בסוף החליטו הוריי שאנחנו הולכים לגור ביער, להסתתר ביער. אף אחד לא יגלה אותנו לעולם. התחושה שלי הייתה: סוף כל סוף הגעתי לביטחון. כאן אף גרמני, אף אנטישמי, אף שונא יהודים לא יחפש אותי. פה אני אהיה רגוע. אנחנו גם כולנו יחד. מי יבוא למקום נידח כזה? לחורבות האלה? אבל בעיקר הייתה לי תחושה שהגעתי למקום אחר. עולם מוגן בעובי היער ושמה בטוח. אבי והאחים הגדולים דגו דגים בשפע. בשפע כזה שאפילו יכולנו למכור אותם. הלכנו ליער, אספנו פטריות בכמויות. אחיי הגדולים למדו אצל רוקח מה הן הפטריות הטובות למאכל ומה הן הפטריות שאסור לאכול. השחלנו אותן אפילו על חוטים. תלינו את זה באחד הבניינים החצי הרוסים. הדלקנו אש בזרדים, העשן ייבש את הפטריות האלה וגם את זה יכולנו למכור. עשינו גן ירק. גידלנו שם תפוחי אדמה, גם גזר, גם בצל, גם כרוב, גם כרובית, לוף, הכול. גידלנו עופות. אבי היה שוחט. אז יכולנו לגדל עופות ומדי פעם לשחוט איזה עוף ולאכול בשר בחגים או בשבתות. תפקידי היה לאסוף את הביצים. הוריי אמרו למלי, אחותי בת האחת עשרה, תלמדי אותם מה שאת יודעת. אז כל בוקר – קודם כול קריאה, אחר כך הכתבה, אחר כך חשבון. ככה חייתי, בעולם המוגן הזה, ונשארנו ביער עד סוף המלחמה.

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים