בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

בתי ספר ופעולה למען הילד

בחודשים אוקטובר-נובמבר 1939 החלו להיפתח בפולין בתי-ספר עממיים לילדים הפולנים. בתי הספר היהודיים לא נפתחו. הגירושים מן העיירות הקטנות וגלי השחיטות הראשונים גרפו מורים ותלמידים גם יחד. משקמו בפולין הגטאות, בשלהי 1940, החלו המחנכים נותנים דעתם על חינוכם של ילדי ישראל. אולם החינוך ברוב הגטאות אסור היה. השלטונות הגרמניים התירו זמן מה פתיחת בית-ספר עממי במתכונת כיתות יסוד ראשונות, אולם גם בתי-הספר הלגאליים, שפעלו בחסותם של היודנראטים, ימיהם קצרים היו. ברוב הגטאות הגדולים פעלו בתי-ספר חשאיים או לגאליים-למחצה, כלומר, מוסווים כמפעלי עזרה סוציאלית.

 

בווארשה ובגטאות אחרים התפתחה צורת-למידה, שכונתה לימוד ב"קומפלטים". מורים מבתי-ספר תיכוניים שנסגרו היו עוברים בבתים פרטיים ומלמדים בסתר, בקבוצות קטנות, בנות 5-4 נערים ונערות. והנוער למד, על אף הפחד, הרעב, המגפות והמצודים, שהיו מעשי יום-יום. התלמידים אף התכוננו לבחינות. יתירה מזו, בשנים 1941-1940 אף נערכו התייעצויות מורים, ונידונה בעיית תכנית-הלימודים. היו מחנכים שעיבדו תכניות-לימוד, ואף מערכת-שעות ללמידה בבתי-הספר שבגטו. לציון מיוחד ראויה גימנסיית-המחתרת של תנועת "דרור", שפעלה בגטו וארשה מאוגוסט 1940 עד הגירוש הגדול. כשנוסדה, היה מספר תלמידיה - 3, ומספר מוריה - 7. אולם בשנת 1942 הגיע מספר תלמידיה ל-120, ושל מוריה ל-13. הגימנסיה כללה 2 כיתות ליציאום, את כל כיתות הגימנסיה ואת כיתות ד'-ו' של בית-ספר יסודי. רוב מוריה ותלמידיה של הגימנסיה היו חברי התנועה ופעילי הארגון היהודי הלוחם. בוגריה לקחו חלק בפעולה הציבורית-חינוכית בגטו, ורבים מהם נספו במרד. עם מורי הגימנסיה נמנה המשורר יצחק קצנלסון, שהורה תנ"ך וספרות עברית. בין מארגני הגימנסיה היה מרק פולמן, איש הארגון היהודי הלוחם, ששימש בה כמורה למתמטיקה, ומנהלה היה הביולוג חיים זלמנובסקי.

 

במעון בית-ספר יסודי לשעבר (בנובוליפקי 68) פעלה גם גימנסיית "תרבות", שמנהלה היה ד"ר נתן עק. הגימנסיה פעלה במשך שנת 1942 וסיימה את שנת הלימודים בבחינות ובחלוקת תעודות לתלמידים.

 

המשורר יצחק קצנלסון, שהרבה לכתוב בגטו לילדים ולנוער, ניהל חוגים דרמטיים וערך ערבי תנ"ך. המנצח הידוע בווארשה פייבישיס הדריך מקהלה.

 

פעלו בווארשה בתי-ספר מקצועיים בשלב תיכון: א) בית-ספר מקצועי דו-שנתי, ב) קורסים לרוקחות, שבראשם עמד הפרופסור הירשפלד, ג) קורסים למשרטטים, ד) קורסים לכימיה וכדומה, והיו אף קורסים ברמה אוניברסיטאית: קורסים פדגוגיים, רפואיים וטכניים. תכנית הקורס לרפואה הקיפה שתי שנות לימוד של פקולטה לרפואה. אחד המרצים הראשיים היה הבקטריולוג והאפידמולוג הנודע - פרופסור הירשפלד. בקורס למדו 180 תלמיד. הרמה בכל הקורסים הייתה גבוהה, ויחס התלמידים היה רציני ביותר.

 

החוגים החרדים בגטו וארשה קיימו "חדרים", ובחורי ישיבה שקדו על משנתם, כשהם מסתתרים בעליות-גג ובמרתפים, מחמת החטיפות למחנות לעבודות-כפיה בגטו.

 

ציבור המחנכים ביקש לשמור על הנוער מפני הרוח המכלה של הגטו. רבים האמינו, כי חומות הגטו עתידות ליפול, ועל הנוער להיות מוכן לחיים, כדי "שבבוא היום העמוד לרשות הציבור היהודי שכבת נוער, בעלת השכלה, שתוכל ליטול על עצמה את הנהגתו" - כדברי המורה מאלוביסט, במחקרו "על הלמידה בשנות הכיבוש" . (ארכיון רינגלבלום א')

 

בתמונה: עצרת הרצל-ביאליק בגיטו לודז', תמוז תש"ג; נערכה על ידי
ארגון נוער ציוני שקרא לעצמו "חזית דור בני מדבר"

 

גם המטבחים הציבוריים להזנת הילד, מיסודה של חברת "צנטוס", היו, למעשה, בתי-ספר מוסווים, שבהם קיבל הילד היהודי, נוסף על צלחת מרק ועל מנת הלחם, גם שיעורים במקצועות המקובלים בבתי-ספר, קצת בידור ומרגוע לנפשו, העייפה מחיי הזוועה של הגטו. בפעולת "המטבחים" השתתפו חברי תנועות נוער - במשחק, בשירה, בסיפור ובקריאה בצוותא.

אולם כל מאמצי הציבור המאורגן להציל את הילד היהודי מכליה לא עמדו בפני מכונת ההשמדה הגרמנית: הרעב והמגפות קצרו את קצירם.

הסיבה העיקרית למיתת הילדים - הרעב.

 

באו ימי הגירוש הגדול (22 ביולי- 12 בספטמבר 1942) וילדי גטו וארשה - אלו שהיו להם הורים ואלה שהושלכו לרחוב - נספו בתאי-הגז בטרבלינקה.

 

גם בגטו לודז' הסתעפה רשת מוסדות החינוך. לפי דו"ח שפירסם זקן-היהודים, מרדכי-חיים רומקובסקי, פעלו בגטו בשנים 1941-1940 : גני ילדים - 2 ; בתי-ספר חילוניים - 34 ; בתי-ספר דתיים - 6 ; בתי-ספר מיוחדים - 2 ; גימנסיות - 2 ; ליציאונים - 5 ; בית-ספר מקצועי אריגה - 1.

 

ואף כי רשת בתי-הספר בגטו לודז' הייתה בחסות היודנראט, כלומר, כמעט לגאלית, הייתה גם שם דרושה לילדים ולנוער גבורה רוחנית רבה להתמיד בלימודים בתנאי הרעב האיומים ששררו בגטו ובצפיפות הרבה בחדרי הלימודים.

 

היו קיימים 209 חדרי לימוד, ולמדו בהם 14,000 תלמידים, מ-52 מוסדות הלימוד זכה רק אחד לבנין.של בית-ספר, 9 שוכנו בבתים מותקנים לכך והיתר - בבקתות קטנות של שכונות-העוני מארישין.

 

הילדים היו באים לבית-הספר רעבים, ללא בגדים חמים וכמעט יחפים, ואף-על-פי-כן למדו בגטו לודז' בשנת 1941 כ- 13 אלף ילדים בבתי-ספר עממיים ולמעלה מאלף בבתי-ספר על-יסודיים.

 

גם החוגים החרדים בגטו לודג' פיתחו פעולה רבה להפצת התורה. המורה והסופר החרדי ישראל דוב איצינגר - כינויו הספרותי אלתר שנור - רשם ביומנו:

…"אעפ"י שאין בנמצא בתי-חסידים באופן רשמי, אך בבתי התפילה הרשמיים, הלגאליים והאי-לגאליים, לומדים שם אברכים, בחורים כמו לפני המלחמה. ברח' מרינרסקה 15, מקום-המרכז לחסידי גור, יושבים בחורים למאות, צנומי הלחיים ודקי הבשר והוגים בקול את דבר אלוקים חיים. גם ביאקובא 10, מקום המרכז לחסידי אלכסנדר, שם לומדים בחבורה.

 

את הלימוד של "דף יומי" לומדים בכמה בתי תפילות פרטיים, אחר או בין מנחה למעריב, כי על הרוב תפילת המנחה ומעריב מתקיימים רק מאנשי החצר הנוכחי, כי הלא מחצרות אחרות אי אפשר לבוא, כי כבר אחר תשע..."

 

בתעודה אחת מגטו לודז' שנשתמרה והגיעה אלינו, מסופר על אנשי חבורת "בני חורב" אשר "משנסגרו החדרים... הלכו אל הבתים ולימדו שם את הילדים. הם ארגנו קבוצות ילדים בהנהלתם של מחנכים, שלימדום עברית, דברי ימי ישראל, והרצו הרצאות על נושאים דתיים".

 

בגטו וילנה פעלו בתי-ספר רבים. הם קמו ביוזמתם של המורים עצמם. בספטמבר 1941 נרשמו שם 2700 ילדים מגיל 7 עד 14. אולם היו ילדים שלא נרשמו, כי ההורים חששו מפני מזימה: רצון האויב לגלות את מספר הילדים בגטו וכתובותיהם. אף רבים היו הילדים חסרי הורים וחסרי בית. בבתי-הספר בגטו וילנה נעשתה פעולה חינוכית ענפה ומעמיקה.

 

שפת ההוראה הייתה יידיש. אך בכל הכיתות לימדו תנ"ך, לשון וספרות עברית, ותולדות עם ישראל. המורים ביקשו לעורר בקרב התלמידים גאווה לאומית לעומת ההשפלה והדיכוי וללמדם להתייחס בבוז לנוגשיהם. בעבודה החינוכית בגטו נתנה את נפשה המורה הוותיקה מירה ברנשטיין.

 

אחר הטבח ביהודי וילנה, הוקם בעיר מחנה ריכוז - בו ניצלו כ- 80 ילד. בשבילם הוקם מחבוא מיוחד בין קירות כפולים. המורה לייב אופסקין היה מלמד במחבוא את הילדים, וכדי לעודד את רוחם אף ערך אתם הצגה.

 

פעולה חינוכית ענפה, בעיקר בשפה העברית, התנהלה גם בגטו קובנה שבליטא. בראשה עמד הד"ר חיים-נחמן שפירא, מי שהיה בשעתו ראש הקתדרה לסמיטולוגיה באוניברסיטה הלאומית הליטאית. שם פעלו בתי-ספר בעברית וביידיש ובית-ספר מקצועי-תיכון.

 

האם התביישו ילדים ונוער יהודי ביהדותם, כתוצאה מרדיפות ומעשי ההשפלה? על הלך רוחם של רבים מבני-הנעורים ניתן ללמוד מדבריהם שרשמו באותם הימים

 

ב-8 ביולי 1941, כתב ביומנו יצחק רודאשאבסקי, בן ה-15, בגטו וילנה:

 

"פורסמה פקודה, לפיה חייבים כל האוכלוסין היהודים שבוילנה לענוד טלאים צהובים מלפנים ומאחור - עיגול צהוב ובו האות J. הרגשתי, כאילו צמח לי גבנון, שני שרצים עלי. התביישתי להיראות ברחוב. לא מפני שיכירו, כי יהודי אני, אלא בושתי בחוסר-האונים שלי. הטלאי הוא על מעילנו, אך הכרתנו לא נפגעה. אין אנחנו מתביישים בטלאים! ייכלמו אלה, אשר הלבישונו טלאים. יצרבו-נא בבשרו של גרמני בעל-הכרה, אשר ינסה להרהר בעתיד עמו..."

 

מכתב הפרידה של פאניה בארבאקוב, בת ה-18 מהעיירה דרויה (Druja), בתחום הגבול הישן פולין-ברית-המועצות, אשר נכתב זמן מועט לפני שהוצאה להורג עם בני משפחתה ועם כל עדת יהודי דרויה - מעיד אף הוא על רגשותיהם הלאומיים של בני הנוער היהודים בשעת עברה זו. והרי קטע מהמכתב:

"חיהל'ה יקרה, מוניס יקירי ! אולי תישארו אתם בחיים, חיו חיי עושר ואושר. כולנו הולכים למות בגאווה. כזה הוא גורלנו. כולנו מוטלים בבור אחד. אני בטוחה ביותר, כי יוודע לכם מקום קבורתנו.
אמא ואבא מחזיקים מעמד רע מאוד… ידי רועדת, איני יכולה לסיים את הכתיבה. אני גאה שאני יהודיה. אני מתה למען עמי.
לא גיליתי לאיש, כי לפני מותנו אני כותבת מכתב.
אך!… מה רוצה אני לחיות ולהגיע לקצת טוב בחיים, אך הכל אבוד…
היו שלום, יקירי, פאניה בשם כולם: אבא, אמא, סימה, סוניה, זוסיה, ראסיה וחאצא; וכן בשם זלדה'לי הקטנטונת, שעדיין אינה מבינה דבר.

 

 

דרויה
מחנה-ריכוז, לפני ההוצאה-להורג בירייה,
יום ג', שעה 4 בבוקר, 16.6.1942
שלום לכולכם!
שלכם פאניה."

הדפסשלח לחבר
Share |
לשאר חלקי הפרק
מרי ומרד - שני שלבים בהתנגדות היהודים
הברחת מזון לגיטאות
העזרה ההדדית
פעולת תרבות בגטאות
מפעלי העדות (הארכיונים החשאיים שהוקמו בגטאות)
מאבקו המיוחד של היהודי החרד
דרונט בניית אתרים