בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

"מבצע ריינהארד" והגירוש הגדול מגטו וארשה

 

ב- 27 במאי 1942 ביצעו שני פטריוטים צ'כיים בפראג התנקשות בחייו של נציב ה"רייך" בפרוטקטוראט, ריינהארד היידריך.

 

כאשר החלו הגרמנים לבצע בפולין את השמדת היהודים, כינו את המבצע בשם "אקציון ריינהארד" לזכרו של היידריך - הן הוא היה האיש, שעליו הטיל בשעתו גארינג את ביצוע תכנית "הפתרון הסופי". בראש המבצע עמד אודילו גלובוצ'ניק, ראש הס.ס והמשטרה באזור לובלין.

 

אכן חלליו הראשונים של מבצע זה היו יהודי לובלין, שנשלחו למחנה המוות בלז'ץ.

 

עיתונות המחתרת פרסמה דו"חות ותיאורים של הטבח בלובלין. אך בווארשה לא האמינו באמת המרה וטענו, כי היהודים מובלים לעבודה חקלאית לרוסיה.

 

כדי להניא את יהודי וארשה ממעשי-התנגדות, כדי לשתקם בצבתות פחד ואימה, ביצעו הנאצים בחודשי האביב והקיץ מעשי-טרור מיוחדים. בליל 17 באפריל 1942 הוציאו הגרמנים ממיטותיהם עסקני-ציבור שונים ואנשים בעלי-שם בגטו, ירו בהם ואת גופותיהם השליכו במקום הרצח, בשערי הבתים. בכך ביקשו לשתק לפני האקציה את הכוחות החברתיים הפעילים.

 

ב- 22 ביולי 1942 החל בגטו וארשה הגירוש הגדול למחנה המוות טרבלינקה, שנמשך בהפסקות קצרות עד 21 בספטמבר וטאטא מתוך הגטו למעלה מ- 300 אלף איש. הגרמנים הודיעו ליודנראט, כי מווארשה יגורשו רק "אלמנטים א-סוציאליים", קבצנים למיניהם וכדומה. היודנראט נדרש לתת ידו לביצוע יעיל של הגירוש, ואילו המשטרה היהודית נשלחה לחוצות הגטו להוציא מבתיהם את המועמדים לגירוש ולהביאם למגרש הטעינה, הוא ה"אומשלאגפלאץ". הראשונים לגירוש היו מרכזי הפליטים, בתי המחסה לזקנים, בתי יתומים ובתי חולים - אלה "הפיות המיותרים" בגיסו, כלשון הצורר. לא ארכו הימים והחלו חוטפים גם אנשים צעירים ובריאים, ואף בעלי תעודות-עבודה.

 

בתמונה: ממראות הגירוש הגדול בגטו וארשה, קיץ 1942;
היהודי החולה (בכיסא משמאל) מחכה לעגלה שתאספהו

 

הגירוש החל בפרסום מודעה, עליה חתם, במצוות הגרמנים, היודנראט. פורטו בה פקודת הגירוש וההוראות לביצועה. בשלב זה נאמר ליהודים, כי חובת הגירוש אינה חלה על אנשי היודנראט והמשטרה ולא על משפחותיהם. פטורים מגירוש היו גם עובדי מוסדות היודנראט ועובדי ה"שופים" הגרמניים. בחלוקה זאת נתממשה המזימה הגרמנית השטנית: לזרוע פירוד, קנאה ושנאה בתוך הציבור היהודי בגטו וארשה, למנוע את איחודו וליכודו, הנחוצים למערך התגוננות ומרי.

 

ליהודים נאמר, כי הכל מוסעים "מזרחה", לעבודה. וכדי להוליכם שולל ולהסיר את חשדנותם, פוטרו מחובת הגירוש החולים, המאושפזים בבתי-חולים או בעלי תעודות רפואיות מתאימות. וזו לשון ההודעה:

וארשה, 22 ביולי 1942

 

הודעה

 

1. לפי פקודת השלטונות הגרמניים יגורשו מזרחה כל היהודים הגרים בווארשה, בלי הבדל גיל ומין.

 

2. משוחררים מגירוש:
א) כל היהודים המועסקים ע"י השלטונות או במפעלים גרמניים.
ב) כל החברים או העובדים במועצה היהודית
ג) כל היהודים המועסקים בפירמות השייכות ל"רייך" הגרמני.
ד) כל היהודים הכשרים לעבודה ואשר לא נכללו עד כה במערכת הייצור. את אלה יש לרכז בקסרקטין ברובע היהודי.
ה) כל היהודים השייכים לשירות הסדר היהודי.
ו) כל היהודים השייכים לחבר העובדים בבתי-החולים היהודיים ובפלוגות-החיטוי.
ז) כל היהודים, שהם בני המשפחה הקרובים ביותר לאנשים הנקובים בסעיפים א' עד ו'. בני משפחה הם רק נשים ובנים.
ח) כל היהודים הנמצאים במשך כל ימי הגירוש באחד מבתי החולים היהודיים ואינם מסוגלים לעזוב אותם. הדבר חייב לקבל את אישורו של הרופא, המיועד לכך מטעם המועצה היהודית.

 

3. כל יהודי מגורש רשאי לקחת אתו עד 15 ק"ג מרכושו. מטען במשקל גדול יותר יוחרם. חפצי-ערך, כגון כסף, תכשיטים, זהב, מותר לקחת. יש להביא מזון ל- 3 ימים.

 

4. התחלת הגירוש נקבעה ל-22 ביולי 1942 בשעה 11.

 

5. עונשין:
א) כל יהודי שאינו נמנה עם הנקובים בסעיף 2, (א, וג') ואיננו מורשה לכך, אשר יעזוב את הגטו מיום התחלת הגירוש - יומת.
ב) כל יהודי אשר יתחיל בפעולה העשויה לעקוף את מילוי פקודת הגירוש או להפריעם - יומת.
ג) כל יהודי אשר יסייע לפעולה העשויה לעקוף את מילוי פקודת הגירוש - יומת.
ד) כל מי שיישאר בווארשה אחרי גמר הגירוש ואינו נמנה עם הנקובים בסעיף 2 (א' עד ח') - יומת.

 

המועצה היהודית בווארשה

 

ובכל זאת הסתננו לגטו שמועות-אמת, כי המגורשים מובלים למוות. והגרמנים שוב נקטו אמצעי הונאה והסחת-דעת : ביודנראט הופיעו 2 קצינים גרמניים והבטיחו בהן צדקם כי היהודים נשלחים לעבודה, היודנראט נצטווה לפרסם על כך הודעה לציבור, ואמנם, פרסם היודנראט ב24- ביולי גילוי-דעת מיוחד, בו חזר על הבטחות הגרמנים. גילוי-דעת זה בלבל והביך, איש לא ידע למי להאמין ומה לעשות: להתייצב למשלוח או להסתכן ולהסתתר, והלא כל מסתתר בגטו היה חשוב כמת : לא קיבל מנת מזון ודירה ואף אסור היה לו להיגלות לעיני השלטונות. וזו לשון ההודעה השנייה:

 

מודעה
1) בעקבות שמועות-שווא המהלכות ברובע היהודי בווארשה בקשר לגירוש, קיבלה המועצה היהודית בווארשה ייפוי-כוח מאת, השלטונות להודיע, שפינוי האוכלוסייה הבלתי פרודוקטיבית ברובע היהודי- מבוצע הלכה למעשה למחוזות המזרח.
2) את הגירוש יש לבצע בתאריך הקבוע לטובת האוכלוסייה עצמה. המועצה היהודית קוראת לכל אלה החייבים פינוי, שלא יתחבאו ושלא יתחמקו, שכן עשוי הדבר להכביד על ביצוע המשימה.
3) לטובת האוכלוסייה היהודית בווארשה רצוי שכל החייבים פינוי והגרים בבתים המסומנים, יתייצבו מרצונם בנקודת הריכוז ברח' סטאווקי 6/8.
לפי ההבטחה שנתקבלה לא יופרדו המשפחות שיתייצבו מרצונן הטוב.

 

וארשה, 24 ביולי 1942
המועצה היהודית בווארשה

 

ואמנם נמצאו יהודים רבים, שארזו את צרורם הדל והתייצבו בעצמם, עם ילדיהם ועם הוריהם הקשישים, במקום האיסוף. הכל הובלו ל"אומשלאגפלאץ". היה זה בית-קומתיים גדול, שלפני המלחמה שימש כבית-ספר מקצועי. סביבו - חצר מרווחת, מוקפת חומת-גדר. ל"אומשלאג" סללו הגרמנים מסילות ברזל אחדות. לשם היו מגיעות רכבות הגירוש.

 

בתמונה: כך הוטענו מגורשי הגטאות לקרונות המוות

 

כשהובאו היהודים למקום, חיכתה להם כבר לפעמים רכבת-הגירוש, והם הוטענו והוסעו מיד. אך בגבור המצודים, הייתה כיכר ההטענה מלאה עד אפס מקום, והיהודים היו מחכים שם לעתים ימים ולילות לתורם. יש אשר מוסדות העזרה העצמית הצליחו להציל יהודים בודדים ולהחזירם מכיכר ה"אומשלאג" אל הגטו. היו מקרים, שאותם יהודים נתפסו, שוחררו, ונתפסו שנית. השוטרים הממונים על ההטענה, פיתחו שם סהר-נפשות חסר מצפון, והיו משחררים יהודים בעלי אמצעים תמורת סכומי כסף גדולים או זהב. אכן הניוון המוסרי של בני אדם אלה נתן אותותיו בכל. מאידך גיסא פיתחו מוסדות העזרה העצמית היהודית פעולת הצלה והגישו עזרה ככל שהשיגה ידם.

 

תחילה ניהל את אקצית-הגירוש מפקד המשטרה היהודית, הפולקובניק שארינסקי, הוא נפצע ב- 25 באוגוסט בידי נוקמים יהודים מן הארגון היהודי הלוחם. במקומו בא סגנו יעקב לייקין, עורך-דין לפי מקצועו. וגם זה נורה בידי הלוחמים היהודים. המפקד על כיכר ה"אומשלאג" והאחראי להטענת היהודים לרכבות-המוות, היה הקצין שמרלינג. ההתנקשות בחיי שמרלינג לא הצליחה. הוא רק נפצע קל בידו.

הגירוש בוצע בברוטאליות ובאכזריות מאין כמוה, בשני שלבים. בשלב הראשון, שנמשך עד 31 באוגוסט, שותפו שוטרי הגטו היהודים. כדי להמריצם במלאכת-הדמים, הטילו הגרמנים על כל שוטר יהודי לספק למשלוח 5 "גולגלות", בהבטיחם להם בתמורה על שירותם את חייהם ואת חיי משפחותיהם. אכן, רבים משוטרי-הגטו גילו חריצות מיוחדת במלאכת-הדמים. הם רדפו וחיפשו יהודים נמלטים ומסתתרים, הם חיטטו במרתפים ובעליות גג. הם פרצו דלתות וניפצו חלונות. מראות-אימים התרחשו בגיסו, תינוקות נקרעו מזרועות אמותיהם והוטלו כחפץ בלה לתוך העגלות שהסיעום ל"אומשלאג". זקנים וחולים נגררו והושלכו אל מכוניות ואל עגלות, כחפצים המושלכים לאשפתות. הופרדו בעל מאשתו, הורים מבניהם. בחלל הגטו ובחצרות הפרוצות והשוממות, ניסרו קולות בכייתם ויללותיהם של הורים שכולים ושל פועלים, אשר חזרו מעבודתם ולא מצאו איש מבני משפחתם.

 

תוצאות הגירוש, עד 31 באוגוסט, לא סיפקו את התליינים הגרמנים. השלב השני של הגירוש, אשר החל ב- 6 בספטמבר ונסתיים ב- 12 בחודש, גרף מן הגטו 150 אלף קורבנות נוספים. בשלב זה לא שותפו השוטרים היהודים. הגירוש בוצע בידי גרמנים, בסיוע עוזריהם הלטבים, הליטאים והאוקראינים. שליחי הרצח הגרמנים לא הלכו מבית לבית לצוד את קורבנותיהם. הגרמנים היו "יעילים" יותר. כל היהודים נצטוו להתרכז בארבעה רחובות - במכלאה אחת גדולה, ומשם הובילום ל"אומשלאג". לא לשווא כינו היהודים שלב זה של הגירוש בכינוי "מבצע הדוד". הגירוש הגדול נסתיים ביום הכיפורים, ב- 21 בספטמבר. עתה היה גורל מרבית השוטרים היהודים כגורל כלל ישראל. הגרמנים גמלו להם על שירותם, בשלחם אותם ואת משפחותיהם, עם כל היהודים, אל תאי-הגז של טרבלינקה.

 

באקציית הגירוש הזאת נתגלה ניוונם המוסרי האיום של רבים מאנשי משטרת הגטו ושל סוכנים נאציים שונים. אך היו גם מקרים לא-מעטים של התעלות נפשית ושל הקרבה אישית מאין כמוה. היו רופאים ואחיות שהלכו למוות עם החולים שטיפלו בהם ולא נטשום. היו מורים ומחנכים שלא חיפשו מפלט לעצמם אלא נתלוו לחניכיהם בדרכם האחרונה. אף היו פקידים במוסדות הציבוריים של העזרה הסוציאלית העצמית, שנשארו על משמרתם עד תום.

 

הדפסשלח לחבר
Share |
לשאר חלקי הפרק
מאחורי החומות
שלטון הגטו היהודי
הרעב וגורל הילדים
המאבק הפנימי על דרך הגטו
תנועות הנוער נערכות להתגוננות
הגוש האנטי-פשיסטי
הקמת הארגון הלוחם מיסודו של ה"חלוץ" ופעולותיו הראשונות
הגטו לאחר הגירוש
הארגון היהודי הלוחם יוצא למרחב
סילוק הבוגדים ורכש נשק
דרונט בניית אתרים