בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

מהלך הקרבות וחורבן הגטו

 

אור ל- 19 באפריל 1943, יום ב' בשבוע, הוקף הגטו על-ידי יחידות גרמניות - אין יוצא ואין נכנס. ב- 4 בבוקר נכנסו יחידות ס.ס ומשטרה לתוך הגטו במערך קרבי מלא, כשנגד עיניהם חיסול שארית הפליטה של גטו וארשה. אך הפעם, שלא כבימי הגירוש הגדול בקיץ 1942, נתקלו בהתנגדותן של הקבוצות הלוחמות, שעל אף חימושן הדל היו מוכנות וערוכות להגנת הגטו. הואיל וגטו שלם לא היה קיים, אלא 3 מחנות מנותקים זה מזה, התגונן ונלחם כל אזור לחוד, על דעתו ולפי יכולתו.

 

הראשונים התנגשו עם האויב פלוגותיהם של זכריה ארטשטיין, לוטאק רוטבלאט והניק זילברברג, שהיו מוצבות ברחוב נאלבקי וב"שופ" של בראואר. בכל אזור הגטו המרכזי קידמו הלוחמים את פני הגרמנים בברד כדורים, בבקבוקי מולוטוב וברימונים. קרב ראשון זה הסתיים בניצחון המורדים. הגרמנים נסוגו בהשאירם את הרוגיהם ופצועיהם ברחוב.

 

עוד לוחמי נאלבקי עורכים מלחמתם וכבר נכנסו לקרב גם הפלוגות הלוחמות בפיקודם של ברל ברוידה, מרדכי גרוואס, אהרון ברוסקין לייב גרוזאלץ ודוד הוכברג. הם המטירו אש על הטור הגרמני הראשי שנע לאורך הרחוב שעה שהגיע לקרן מילא-זאמנהוף, שם היו עמדות לוחמינו. שורותיהם של הגרמנים נשתבשו והחיילים החלו מחפשים להם מחסה בפתחי חנויות ובשערי בתים. הרחוב נתרוקן ונשמעו רק שריקות כדורים בודדים. אחר הקרבות הראשונים הדאיג את הלוחמים מלאי תחמושתם הדל, שנידלדל עתה עוד יותר. לכן היו הלוחמים מסכנים את חייהם, יורדים מעמדותיהם לרחוב, ונוטלים את נשקם של הגרמנים המוטלים שם. כך נהגו כל ימי המרד, גם לאחר שדוכא.

 

עתה הכניסו הגרמנים לגטו טנק ושני זחלים. משקרבו אל עמדת הלוחמים, הטילו בהם המורדים בקבוקי-תבערה. הטנק נתלקח והזחלים נסוגו.

 

הבהלה בקרב האויב הייתה רבה. המפקד הגרמני, הגנרל פון זאמארן פראנקאנאג, נתקף אף הוא בהלה, ויצא את הגטו כדי לדווח על המצב לגנרל ה-ס.ס. יירגן שטרופ, איש אמונו של הימלר. "הכל אבוד בגטו", טען בפחד, "קימת סכנת התלקחות המרד גם בווארשה הארית"... שטרופ סילקו מן הפיקוד ונטל את העניינים לידיו. אכן מנוסה היה שטרופ, בדיכוי אוכלוסין וברציחות המוניות. בשעה 10 חזרו הגרמנים לתקוף את הגטו. הם הקימו ברחוב מחסום, אך המורדים העלוהו באש. בשל האש הגרמנית החזקה והמרוכזת נאלץ זכריה ארטשטיין לנטוש את עמדתו בנאלבקי 33, בה ניהל את קרב הניצחון שלו, ולחפש לקבוצתו בסיס חדש. גם ביתר הגזרות נמשכו הקרבות, שארכו באותו יום 6 שעות.

 

 

ברחוב זמנהוף התקיפה את הגרמנים פלוגתו של ברל ברוידה, שעמדה בקרבות קשים. הם הטילו רימונים ובקבוקי תבערה. אחד הגרמנים שנפגע בבקבוק תבערה, נהפך ללפיד בוער והתרוצץ כמטורף ברחוב. עם חשכה נסוגו הגרמנים המובסים מן הגטו, בהשאירם פצועים והרוגים. ואילו למורדים - חלל אחד בלבד.

 

קרבות קשים ועקשניים ביותר התנהלו בכיכר מוראנוב וברחוב מוראנובסקה, שם היו עמדותיו של ארגון ז'.ז.וו (הארגון הצבאי לאומי). לוחמי ז'.ז.וו תקפו את הגרמנים בנשק אוטומאטי ובמקלעים. על קיר הבית, מוראנובסקה 17, הניפו הלוחמים דגל תכלת-לבן ליד דגלה הלאומי של פולין (אדום-לבן). הגרמנים נתקפו חמת זעם נוכח התגרות זו, אך קצרה ידם להרחיק את הדגלים, שראום המוני פולנים, אשר צבאו על חומות הגטו מאז פרוץ המרד. הם ראו גם את הטנק הגרמני בהיכנסו ואת האמבולנסים שדהרו ברחובות, בהוציאם את ההרוגים והפצועים הגרמנים. 4 ימים בהפסקות ארך הקרב בגזרה זאת, ורק ב - 22 באפריל הצליחו להסיר את הדגלים ולהשתלט על הבית. כאן נפל בשעת הסתערות על עמדת הלוחמים קצין ה-ס.ס דאמקה. גם הלוחמים סבלו אבדות קשות. נפל אחד ממפקדי ז'.ז.וו, אליהו אלברשטיין, ושמונה לוחמים. קצוצת הלוחמים במוראנוב הצליחה לצאת מבידודה ולהתקשר עם קבוצות אחרות של ז'.ז.וו ברחובות - קארמליצקה ולאשנו.

 

למחרת, ב- 20 באפריל, שוב התלקחו הקרבות בכל הגזרות. בכניסה לאזור המברשתנים, עליו פקד הלוחם הצעיר מארק אדלמן, טמנו הלוחמים מוקש. מאות אנשי ס.ס ומשטרה הסתערו על שער הכניסה, עליו הגנה פלוגתו של חנוך גוטמן. המוקש התפוצץ. גופות ואיברים מרוסקים של הגרמנים הועפו באוויר, והשמחה בקרב המגינים הייתה רבה. בקרבות בגזרה זאת הצטיין במיוחד הלוחם בן ה- 16 שלאמק שוסטר, שהמטיר בקבוקי מולוטוב על האויב הסוגר על הלוחמים. הוא פרץ לתוך שורות הגרמנים, ירה אליהם באקדחו והבקיע ללוחמים דרך לנסיגה. וכך מתארת אותו בזיכרונותיה הלוחמת צביה לובטקין:

 

"לא אחת נפגשתי בימי הקרבות עם עלם זה בהיר העיניים, שלאמק. תמיד, אף כי צעיר לימים היה, הצטיין בהתמצאותו המהירה ובאומץ ליבו. פעם, בסיור לילה, גיששנו למצוא את עמדות הגרמנים, והנה במקום שלא ציפינו כלל להיתקל באויב, נשמעה לפתע קריאה: עמוד! שלאמק לא נבהל. בשקט קרב אל הזקיף כמטחווי אקדח, ירה אליו והרגו. אחר פתחנו שנינו באש ושאר הגרמנים נמלטו".

 

בפלוגתו של גוטמן הצטיין הלוחם אברהם אייגר, גם הוא בין הנופלים הראשונים במרד. וגם עליו מעידה צביה:

 

רבות סיפרו על אברהם אייגר השתקן. כל הימים לא שמעתי מפיו יותר מעשרות מלים ספורות. פעם הותקפה קבוצתו במפתיע, ומצבה היה בכל רע. צפורה לרר סללה דרך נסיגה ברימונים ובאקדחים ואברהם אייגר נלחם כאריה, בשלווה האופיינית לו. משפגע כדור בבטנו, קרא לחברו שיטול ממנו את אקדחו - חבל על הנשק שייפול בידי האויב. הוא התחזק וניסה לקום, אך לא יכול. הוא כרע על ברכיו ונאם לפני הגרמנים, לאמור : "כלבים ארורים, שלם תשלמו מחיר דמנו השפוך!" הגרמנים נבוכו. רגעים מספר עמדו ולא העזו לירות בו שנית. משגמר את דבריו נפל מתבוסס בדמו. אולם בינתיים הצליחו יתר חבריו לפרוץ להם דרך ולסגת".

 

הלוחמים בשטח המברשתנים ירו מכל דלת וחלון, בשעת קרב גבורה על מכונת ירייה של האויב נפל כאן המהנדס הכימאי מיכאל קלפפיש, שהקים בגטו את המעבדה הכימית, בה ייצרו הלוחמים את נשקם העצמי, את בקבוקי התבערה, ובה התקינו את מוקשיהם. לאחר שני ימי קרבות, בהם סבל האויב אבדות כבדות ואף ניסה לבקש מן הלוחמים שביתת נשק לרבע שעה, נסוגו הגרמנים לעבר החומה והחלו להפגיז את האזור במכונות ירייה ולהרעישו בתותחים. הם הצליחו לפרוץ פנימה, ולמגינים לא נותר אלא לסגת מאזור המברשתנים הקטן, מעל לגגות, לגטו המרכזי.

 

בשטח טבנס-שולץ פרצו הקרבות מאוחר יותר. אך רבים הלוחמים שנפלו כאן.

 

קבוצתו של המפקד אליעזר גלר תקפה את האויב בפצצות, מפקד הפלוגה דוד נובודבורסקי, שעמדתו הייתה ברחוב נובוליפיה 61, טמנה אף היא מוקש. אך לרוע מזלם נותק הזרם החשמלי והמוקש לא התפוצץ. כאן הצטיין בקרבות כצלף קולע שמעון הלר. את הגרמנים תקפה כאן גם פלוגת יענקל קאווה. הגרמנים הציעו ללוחמים הפסקת אש של 15 דקות כדי לאסוף את פצועיהם והרוגיהם, אך הלוחמים לא נענו להם. הקרבות נמשכו, כשחללים נופלים משני הצדדים. באזור זה, ברחוב קארמליצקה 5, נלחמה גם פלוגה של הארגון היהודי הצבאי, בפיקודו של נתן שולץ, אליה הצטרפו גם לוחמים בלתי מאורגנים, שעל דעת עצמם השיגו נשק והצטרפו ללוחמים.

 

הידיעה על המרד בגטו הכתה גלים. הקרבות נמשכו גם ביום השלישי למרד, יריות התותחים שהרעישו את הגטו הדהדו בווארשה העיר, היו אלה ימי הפסחא של הנוצרים, שטרופ התרברב, כי יסיים את ה"גרוס-אקציון" כלומר, את "המבצע הגדול" של השמדת הגטו ביום השני של החג. והנה נצחונו ממנו והלאה. חרפת הגרמנים הייתה גדולה.

 

הרדיו החשאי של המחתרת הפולנית הלאומית "שוויט" שידר לחו"ל את הידיעה על מרד היהודים. הידיעה עשתה לה כנפיים, פשטה בעולם וחשמלה את תנועות ההתנגדות בארצות הכבושות. שכן היה זה המרד המזוין הראשון על אדמת פולין, הראשון באירופה בכלל (פרט ליוגוסלביה). עתה החליטו הגרמנים שלא לחוס עוד על רכוש המיליונים האגור במחסני הצבא והס.ס שבגטו. ב- 24 באפריל קיבל שטרופ, באמצעות קריגר, המפקד העליון של כוחות המשטרה והס.ס בפולין, מברק מהימלר, ובו פקודה לדכא את המרד ללא-רחם. עתה החל שטרופ בהריסה שיטתית של הגטו.

 

הופעלו להביורים, ונזרקו פצצות תבערה. מעל לגטו חג אווירון וכיוון את פעולותיהם של הגרמנים. דליקות-ענק פרצו בגטו. אך גם הלוחמים היו בין המבעירים, בהציתם מחסנים גרמנים, בהם רוכז רכוש רב.

 

בתמונה: בימי המרד בגטו וארשה: הבתים עולים באש; בתוך הדו"ח
בצילומים של גנרל הס.ס יירגן שטרופ, מדכא המרד ומחריב הגטו

עתה נאלצו פלוגות הקרב של הלוחמים היהודים פעמים רבות להחליף עמדותיהם. האש אכלה בית אחר בית וגושי בנינים בזה אחר זה. מרחב הלחימה הצטמק והלך.

 

מעתה עברו הלוחמים לשיטת מלחמה פרטיזנית, ללחימה ממארבים, ונמנעו מלחימת פנים אל פנים. אך גם הגרמנים נקטו אותה שיטה והיו תוקפים את היהודים מן המארב.

 

ב- 24 באפריל הוציאו הגרמנים מן הגטו את כל פועלי השופ של בראואר על מנהליו. האויב שילח אש בבנייני המפעל, והשריפה פשטה והגיעה גם לבית (מילא 29), בו נמצא בונקר של אי"ל. הלוחמים נאלצו לנטשו.

 

 

משנפלה עמדה, נאלצו הלוחמים לתור להם עמדות חדשות. במשך ימים משוטטים היו על גגות ועוברים דרך פרצות בקירות הבתים, כדי למצוא מחסה ולהתקין עמדת קרב חדשה לגיחותיהם, אולם המרד החל לדעוך. תנאי הלחימה הורעו ובגזרות מסוימות לא הייתה אפשרית כלל.

 

במרד אפריל נלחמו בגטו וארשה גם קבוצות, שלא השתייכו לכל ארגון פוליטי או צבאי. הן התארגנו מעצמן ואגרו נשק. הן כונו קבוצות פראיות. (השם מעיד, כי לא תמיד קיבלו מרות ויש שהיו מבצעים על דעת עצמם פעולות מזיקות לגטו בניגוד להוראות הארגון היהודי הלוחם. אף היו ביניהם כאלה, שניצלו את שם המחתרת ואת המצב המיוחד והיו מבצעים פשיטות-שוד בגטו, הלוחמים המאורגנים היו פורקים אותם מנשקם ואף כולאים אותם.)

 

היו בין אלה גם פלוגות אשר בשבועות שקדמו למרד, הצטרפו לארגוני אי"ל או ז'.ז.וו (הארגון הצבאי הלאומי) וקיבלו את מרותם, ובמרד נלחמו תחת פיקודם של מפקדי הארגונים הלוחמים. והיו יהודים, שריכזו נשק בבונקרים להגנה עצמית, וכאשר הגרמנים פרצו אליהם ודרשו מהם לצאת, היו פותחים על האויב באש. בונקרים מזוינים כאלה, בהם התלכדו קבוצות של לוחמים "פראיים", בחורים עזי נפש ובעלי אגרוף - סבלים, עגלונים, קצבים ומבריחים - הוסיפו להילחם בעיר המתה והשרופה גם אחר דיכוי המרד והיו אחרוני הלוחמים בשטח.

 

בסיס אי"ל בגטו המרכזי נמצא בבונקר במילא 18. בונקר זה, שהותקן מתחת לבית הרוס, לא נבנה על-ידי הארגון אלא בידי קבוצת צ'אמפ - אנשי העולם התחתון, ביניהם גנבים ורוצחים מועדים. ראש הכנופיה, עשיר מופלג, ו"נתיניו", שהתעשרו מ"מלאכתם" בווארשה שלפני המלחמה, ציידו את הבונקר בחשמל, בברז מים ואגרו בו מלאי גדול של מצרכי מזון.

 

המקלט היה רחב-מידות, ולו 5 כניסות ויציאות. ה"צ'אמפים" קיבלו את הלוחמים במאור פנים ובכבוד רב, והתחלקו אתם במזונם. כאן נמצא מרדכי אנילביץ' ועמו כמאה לוחמים. אל בסיס זה היו נסוגות הפלוגות הלוחמות אחר הקרבות, וממנו היו יוצאים למארבים ולסיורים.

 

הגטו נאבק בשארית כוחותיו, הגטו בער ולחם. מדכא המרד, יירגן שטרופ, דיווח לממונים עליו, כי אין לוכדים בונקר ללא קרב, כל הגטו נהפך לעיר של בונקרים מבוצרים, היורקים אש ומתגוננים, בקרבות נפלו המחיצות הרעיוניות ואחוות-לוחמים עמוקה שררה בין המורדים.

 

מאז 25 באפריל החריבו הגרמנים בשיטתיות את הגטו. הם עברו מבלוק מגורים אחד אל משנהו, מגוש בנינים אחד אל שכנו ופוצצוהו. בתים נשרפו והתמוטטו על דייריהם. האוכלוסייה האזרחית, שירדה עם פרוץ הקרבות לבונקרים התת-קרקעיים ולמקומות המחבוא, שהותקנו בשטח הגטו, נאלצה לנטוש בשל השריפות, החום הרב והעשן את מקלטיה ולעלות על פני הקרקע. הגרמנים עברו מחצר לחצר וקראו ליהודים לצאת ממחבואיהם. המצייתים רוכזו ליד החומות ובמקומות הריכוז המיועדים ונשלחו אל מחנות הריכוז וההשמדה. המגלים התנגדות נרצחו במקום. רבים מן היהודים, שנאלצו לצאת, בגדיהם ופניהם חרוכים היו, וכל גופם מכוסה פצעים. יהודים רבים סירבו להיכנע, גם כשבתיהם עלו באש. הם ניסו להיחלץ מן הבתים הבוערים ולקפוץ. אך למטה עמדו הגרמנים וירו אל הקופצים, ואת הילדים השליכו חיים אל הלהבות. רבים ניסו להימלט דרך תעלות הביוב. אך שטרופ פקד להציף את התעלות במים שנמהל בהם קראוזיט, חומר שצרב את בשר הנמלטים. משלא הועיל גם הקראוזיט, נתפסו פתחי הכניסה לתעלות על-ידי חיילי האויב, ולתוכן נזרקו נרות-עשן, שמילאו את התעלות גז חונק. יהודים רבים נספו בתוך התעלות, והמים המזוהמים והמורעלים נשאו את גוויותיהם, אשר סתמו תכיפות את המעברים בתעלות.

 

גושי בתים רבים כבר היו למאכולת-אש - אך ההתנגדות נמשכה, אלא שלמרד היה מעתה אופי של גיחות-פתע, ועיקרן בלילות. את הגטו הלוחם, שהגרמנים לא יכלו לו, ניצחה האש. קבוצות הלוחמים החלו עוזבות את הגטו.

 

ב- 24 באפריל יצאה דרך המנהרה, שהכינו מראש, פלוגה של לוחמי ז'.ז.וו אשר נלחמו בכיכר מוראנוב. הם הגיעו ליער סמוך (מיכאלין). הגרמנים גילו את עקבותיהם. וכבר למחרת היום ניטש קרב עז בין הלוחמים היהודים והגרמנים, שנמשך שעות אחדות. המורדים הצליחו ברובם לפרוץ. הם חזרו לווארשה והתבצרו בצד הארי (ברחוב גז'יבובסקה 13). אבל גם כאן הותקפו. משערים, כי התוקפים היו פשיסטים פולניים. ב- 6 במאי נפל בקרב אחד מראשי האיגוד ומפקדיו, ליאון רודאל, וב- 11 בחודש נספו שאר הלוחמים וביניהם מפקדם פאוול פרנקל. קבוצות אחרות של האיגוד, שעברו מכיכר מוראנוב והתפזרו בגזרות השונות בגטו, עוד ניסו להלחם. ב- 27 באפריל עדיין נערך קרב עז, שארך יומיים, מעמדתם במוראנובסקה 2.

 

ב - 29 באפריל יצאה מהגטו קבוצת לוחמים נוספת, הפעם מחברי אי"ל, שלחמו בשטח טבנס-שולץ, עם מפקדם אליעזר גלר. רעבים היו ולא יכלו להמשיך. 40 איש הוצאו בעזרת חברים פולניים מה-פ.פ.ר דרך מנהרה שהוליכה מרחוב לאשנו 56, דרך אוגרודובה אל הצד הארי. שלושים מהם הגיעו ליערות לומיאנקי שליד וארשה, והשאר למחבוא בצד הארי. הגסטאפו גילתה אותם ורובם נספו.

 

שאר הלוחמים המשיכו במאבקם. ב- 2 במאי התקיפו הגרמנים בונקר של אי"ל (פראנצישקאנסקה 30), את בסיסם של הלוחמים שהגיעו משטח המברשתנים, בקרב שנתלקח הצטיינה במיוחד הלוחמת דבורה באראן (מקבוצתו של חנוך גוטמן). היא הגיחה ראשונה מן הבונקר והטילה רימון. הגרמנים נתבלבלו, והלוחמים פרצו. קבוצה שניה הגיחה מפתח אחר ותקפה את הגרמנים מאחור. על הקרב הזה ניצח מרק אדלמן. בין המצטיינים שני הלוחמים הצעירים: יוראק בלונס ושלאמק שוסטר. כאן נפל ברק שניידמיל, חבר מרכז ה"בונד" ונציגה הראשון במפקדת אי"ל. נפל גם יורק בלונס ומפקד הפלוגה חנוך גוטמן. כאן נורה גם העסקן הציבורי הנאמן אברהם גפנר, ידידה של המחתרת החלוצית ושל הארגון היהודי הלוחם, שתמך בלוחמים במידת יכולתו.

 

בדרכם לבונקר אחר השגיחו הלוחמים בגרמנים מתקרבים. בקבוצה זאת נמצא לוחם צעיר, יליד ארץ ישראל, שאנן לנט, בן ה- 16. הוא היה בנו של מפקד פלוגה הרש לנט. לוחם אמיץ היה הנער שאנן. משראה את הגרמנים מתקרבים פתח עליהם באש משני אקדחים שהחזיקם בשתי ידיו הגרמנים המטירו על הלוחמים מטר רימונים. שאנן ולוחמים רבים אחרים נספו, בין הנופלים גם דבורה באראן ולוחמת אמיצה אחרת - צפורה לרר.

 

הכל בער מסביב. כלו כל הקיצין. לא היה עוד מקום ללחום בו. בבונקר המרכזי, במילא 18 בו נמצא מרדכי אנילביץ ועמו 100 לוחמים, אזל המזון וגבר הרעב והמחנק מחוסר אויר, שכן נתכנסו לתוכו גם עשרות רבות של אזרחים שחיפשו להם מפלט. הגרמנים גילוהו ב- 7 בחודש ולמחרת היום הקיפוהו וקראו ללוחמים לצאת. משלא נענו הזרימו לתוכו גז. כדי שלא ליפול חיים בידי האויב, החלו הלוחמים שולחים יד בנפשם. מי שלא נשרף בשרפת הבונקר, מי שלא נחנק בגז, שלח כדור בגופו. רק מעטים מהם ניצלו בפתח החמישי של הבונקר, שאותו לא גילו הגרמנים, והם ספוגים גז, חרוכים ופצועים.

 

עוד קודם לכן נשלחו קבוצות אחדות של לוחמים דרך תעלות הביוב, לחפש דרך יציאה מן הגטו הבוער וקשר אל החברים בצד הארי. המטרה הייתה להחיש מפלט לשארית הלוחמים, להשיג מדריכים שיוליכום ברשת הסבוכה של תעלות הביוב ואמצעי תחבורה, להוציאם מן הגטו הבוער, כדי להמשיך במאבקם הפרטיזאני. לא כל היוצאים חזרו. מהם שנתקלו באויב ונספו, מהם שמצאו גרמנים בפתח התעלות וחזרו כלעומת שבאו. החוזרים שוב לא מצאו את הבונקר. מפי הניצולים המעטים שמעו את פרטי האסון.

 

בו ביום אספו את פצועיהם ושוב ירדו לתעלות. אחר נדידת יום ולילה ויום במי-הזוהמה של הביוב, שהגיעו לפעמים עד צוואר, בין גוויות הנגרפות בזרם, יצאו ב - 10 במאי לפתח התעלה שברחוב פרוסטה. שם היה בעבר הגטו הקטן, ועתה אכלסוהו פולנים. כאן מצאה אותם משלחת-ההצלה שאורגנה על-ידי החברים בצד הארי, בעזרת חברי ה"גווארדיה ליודובה" הפולנית. ללוחמים, שנאלצו עוד לחכות בפתח היציאה, הורדו לתעלה משקה ומזון להשיב את נפשותיהם, ואחר העלו לרחוב כ- 35 לוחמים על נשקם כשהם סחוטים עד תום, וגוררים בקושי רגליהם. הם עלו למכונית מכוסה אברזין שחיכתה להם, ובה תת-קצין פולני ולדיסלאב גייק, המכונה "קשאצ'ק", שסיכן את חייו בהצילו את שארית לוחמי וארשה היהודים, אבל אחר כך נחשד על ידי הגווארדיה לודובה בשיתוף פעולה עם המשטרה ובבגידה ועל ראשו הוצא גזר דין מוות.

 

המכונית עברה בדהרה דרך העיר ועצרה ביער לומיאנקי. שם כבר חיכו להם החברים, שיצאו מן הגטו בסוף אפריל. בגטו נשארו עוד פלוגות לוחמים, שלא הספיקו להתקשר אתם ולהוציאם. 40 מהם ניסו לעלות מן התעלות ללא עזרה והסתתרו בבניין חרב סמוך. עקב הלשנה של אשה פולניה הם נתקלו בכוחות האויב שכבר ארב להם ורובם נספו. בין הנופלים היה המפקד והלוחם האמיץ זכריה ארטשטיין.

 

אך גם אחר נפילת הבונקר המרכזי של אי"ל עם מפקד המרד, עוד המשיך הגטו בפעולות לחימה בודדות.

 

ב- 16 במאי הודיע יירגן שטרופ על סיום ה"גרוס-אקציון" בגטו וארשה. וכדי לשוות ערך סמלי למבצעו פיצץ את בית הכנסת המרכזי ברחוב טלומאצקה, שהיה מחוץ לגטו. את צרור הדו"חות שלו, אליהם נוספו גם תצלומים, שנעשו בגטו בימי המרד, החל במשפט "אין עוד שכונה יהודית בווארשה".

 

ואף על פי כן עדיין לא תם המאבק בגטו השרוף והמופצץ. במרתפים, מתחת לחרבות, הסתתרו קבוצות יהודים שהמשיכו במאבקם. הם היו מגיחים בלילות, תוקפים את המשמרות הגרמניים המסיירים בגטו, פורקים את נשקם, מצטיידים במים ובמזון ונעלמים. תכופות היה מתלקח קרב ממש בין החרבות; כדורים היו שורקים, ורימונים מתעופפים. יש אשר היהודים היו התוקפים, ויש אשר הגרמנים או השוטרים היו הפותחים, שכן נקטו אף הם שיטת מארבים וצפו אל יהודי המתגנב בין ההריסות... עוד בחודש יולי דיווחה המשטרה הפולנית, שפעלה בשירות הגרמנים, על קרבות בגטו המת, כביכול, עד שנדם הכל. הגרמנים הביאו מאושוויץ אסירים, יהודי יוון והונגריה. רשמית הייתה המטרה - פינוי ההריסות, ולמעשה - חיפוש אוצרות שטמנו, כביכול, היהודים בתוך החרבות. בסתיו נהפך הגטו לעיר מתה, לעיי חרבות.

 

הדפסשלח לחבר
Share |
לשאר חלקי הפרק
מאחורי החומות
שלטון הגטו היהודי
הרעב וגורל הילדים
המאבק הפנימי על דרך הגטו
תנועות הנוער נערכות להתגוננות
הגוש האנטי-פשיסטי
"מבצע ריינהארד" והגירוש הגדול מגטו וארשה
הקמת הארגון הלוחם מיסודו של ה"חלוץ" ופעולותיו הראשונות
הגטו לאחר הגירוש
הארגון היהודי הלוחם יוצא למרחב
דרונט בניית אתרים