פייסבוק
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

אבא קובנר: מנהיג, משורר ולוחם

"בשבילי, איש השומר הצעיר, מעשה היום הוא הדרן גדול, הדרן גדול ופותח". כך תיאר אבא קובנר את תחושתו בנאומו בפני באי ועידת היסוד של מפ"ם בתל אביב. היה זה בסוף ינואר 1948, חודשיים לאחר הכרזת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר על תוכנית החלוקה ושבוע לאחר נפילת אנשי הל"ה בדרכם לגוש עציון הנצור. המפלגה החדשה הייתה איחוד של מפלגת "השומר הצעיר" ומפלגת "לאחדות העבודה – פועלי ציון". יצחק (אנטק) צוקרמן שותפו לאיחוד אמר: "מתגשם חזונם של חברים שנפלו, חזונה של המחתרת היהודית. אני מתאחד היום לא רק עם אלה החיים ויושבים פה, כי אם גם עם מפלגתו של יוסף קפלן ומרדכי אנילביץ".

ארבעה חודשים מאוחר יותר, ב -19 באפריל 1948, יום השנה החמישי למרד גטו ורשה, הוסר הלוט מעל האנדרטה של נתן רפפורט בוורשה. משלחות רבות של מנהיגים, אנשי רוח ולוחמים לשעבר, הגיעו לטקס החגיגי. קובנר וצוקרמן הגיעו במשלחת מהארץ. שלום חולבסקי, אשר הגיע לוורשה במסגרת משלחת ממחנות העקורים בגרמניה, תיאר בספרו "מִשֶלִי" מפגש מרתק שנערך במלון "בריסטול" בעיר בו שוכנו המשלחות : "בערביתו של היום ישבו בפואיה של המלון שלונסקי, שכל כולו נושם ארץ ישראל, מאנגר הזמיר של החיים היהודים בגולה, ואבא קובנר – המשורר והלוחם". הלום צער אמר אז איציק מאנגר: "במקום שהעם יעלה לקבר אבות של המשורר, עולים משוררים לקבר אבות של עמם".

בשורה הראשונה: אבא קובנר, יעקב זרובבל, אברהם שלונסקי ומשה סנה בטקס הסרת הלוט מעל אנדרטת רפפורט, ורשה אפריל 1948  (נשמח לעזרה בזיהוי אנשים נוספים. liori@gfh.org.il)

 

יצחק צוקרמן אבא קובנר ושלום חולבסקי ורשה אפריל 1948

 

אבא קובנר נואם בעצרות העשור למרד בבית לוחמי הגטאות, 1953. יושב לשמאלו, טוביה בוז'יקובסקי

עשרים שנה מאוחר יותר, באפריל 1968 הרצה קובנר בכנס בבית לוחמי הגטאות. אם בעבר נודע בדבריו הקשים והבוטים כלפי התנהגותם של חברי קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות, בכנס האמור נשמע קובנר מפויס יותר. נדמה כי רוח הספר "שיח לוחמים", שהיה מבין יוזמיו באותם ימים, השתלבה בדבריו:

בפני שום מנהיג מחתרת לא עמדו, לא עמד חזיון זה (כי) מפקד יהודי בימים ההם, ודאי חייב היה לשוות לנגד עיניו, מה יקרה למחרת פקודת האש... מי שאמר באותם ימים, ב-1942 וב-1943, "יש להילחם בנשק, מוטב למות בכבוד מאשר לחיות כך", מוכן הייתי לשאול את האיש, את האנשים האלה, מי שמכם לשים קץ לחיים שעה קודם?

ב- 6 ביוני 1982 יצא צה"ל למבצע "שלום הגליל". באותו בוקר ובמרחק קילומטרים ספורים מגבול לבנון, נערך בבית לוחמי הגטאות כנס במלאות שנה לפטירתו של יצחק צוקרמן. קובנר ספד לחברו עוד מימי וילנה ואולי גם דיבר על עצמו:"האמת היא שעם ישראל הניח לחבורה טרופה של ניצולים להיות נושאי העדות עד כלות כוחותיהם. להניח להם לעשות את העבודה הזו, שכן זו חובת מצפונם כנראה, של השרידים".

כחמש שנים מאוחר יותר, בראש השנה תשמ"ח, כלו גם כוחותיו של אבא קובנר. 

 

לכתבות קודמות בנושא 70 שנה למרד

הדפסשלח לחבר
Share |
ממכמני הארכיון: "70 למרד"
"צריך לעשות הכול כדי להצילם": שיתוף פעולה בין ארגוני המחתרת לאחר מרד גטו ורשה
אחרוני הלוחמים מגטו צ'נסטוכובה: "אנו מוכנים להתנגד בנשקינו"
שתי קהילות: ניסיון הצלה, מרד ולחימה ביערות
קינתו האישית של יצחק קצנלסון