פייסבוק
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

נאום של אופיר פינס-פז, יו"ר הוועד המנהל

מכובדיי,
ניצולי השואה ובני המשפחות,
שר החינוך שי פירון,
השר אורי אורבך חבר הכנסת עמרם מצנע
האלוף יאיר גולן, אלוף פיקוד צפון,
שגרירים,
ראשי ערים ומועצות אזוריות,
אורחים יקרים,

כבן הדור השני לשואה, מעולם לא נזקקתי ליום אבל מיוחד או לטקס. השואה היא חלק בלתי נפרד מחיי. יום השואה מתקיים בקרבי 365 ימים בשנה. כעדות חיה,  כזיכרון שלא נותן מנוח.    
לכן, כשלקחתי על עצמי לפני מספר חודשים את התפקיד בבית לוחמי הגטאות, הרגשתי שאני סוגר מעגל. התפקיד הזה מאפשר לי למלא את החֶסר היומיומי שתמיד קינן בי. הוא מאפשר לי לפעול להנצחת השואה לאורך זמן, במשך כל ימות השנה.

השנה אנחנו מציינים את יום השואה בסימן 70 שנה למרד גטו ורשה. המרד שהפך לסמל הגבורה של היהודים בתקופת השואה, ושמבטא, יותר מהכל, את רוח האדם ואת תעצומות הנפש העל-אנושיות שהוא גילה בשעתו הקשה ביותר.      מרד הוא לא רק עמידה אקטיבית מול האויב. הוא עשוי ללבוש פנים רבות. מרד הוא היכולת האנושית לעמוד מנגד ולומר "לא". לא לעוולות. לא לפשעים. לא לחוסר-צדק. לעמוד מנגד ולומר "עד כאן". גם כשהסיכוי לנצח שואף לאפס. זוהי המהות של מרד וזוהי המורשת שמרד הגטאות מותיר אחריו. 
 
בית לוחמי הגטאות מעלה על נס את רעיון המרד, כביטוי המובהק ביותר של הגבורה בשואה.  סיפורי המרד מבקשים להאיר במעט את אפלת השואה ולחשוף את הגבורה ואת אהבת האדם שהיו חלק בלתי נפרד מהאירועים הזוועתיים. זה המקום שבו המרד מועבר כרעיון מעורר תקווה. כביטוי לטוב שברוח האדם.  זהו הגשר שמחבר בין שואה לתקומה.
בעדותה במשפט אייכמן, עמדה צבֵיָה לובטקין, מלוחמות גטו וורשה, ואמרה: "זה היה ברור לנו שאין לנו סיכוי לנצח במובן המקובל של המילה. אבל האמן לי, ואין זו פראזה, שלמרות כוחם ידענו שבסופו של דבר ננצח אותם. אנו החלשים. בזה היה כוחנו. האמנו בצדק, באדם, ובמשטר אחר".

היום למילה "מרד" יש סטיגמה. היא נתפסת כמאיימת, כהתנערות לא-רצויה מהחוקים ומהנורמות. אולם מהמרד בגטאות אנו לומדים על המשמעויות ההרואיות והאידיאולוגיות שמגלם המרד. הליכה נגד הזרם מתוך אמונה ערכית ומתוך נכונות להסתכנות עצמית. אלה רעיונות שנדמה שאבד עליהם הכלח, בעידן חומרני שבו המחויבות לערכים שוקעת והסולידריות החברתית מתפוררת. אבל נראה שיש לחזור ולשנן אותם. מפני שהמרד הוא רלוונטי תמיד. הוא מגלם את כוחם הגדול ביותר של חסרי-הכוח, את רוח האדם.

בספרו "בלי שום מקרה מוות" תאר מארק אדלמן, אחד ממפקדי מרד גטו ורשה את יום שחרורו ממחנות המוות כיום חסר משמעות, ריק מתוכן ונעדר שמחת ניצחון. "נגמרה המלחמה.." הוא כתב. "המלחמה שבשביל כולם היתה ניצחון, אבל בשבילי זו היתה תבוסה. וכל הזמן היה נדמה לי שאני חייב לעשות עוד משהו, ללכת לאיזה מקום, שמישהו מחכה לי וצריך להציל אותו. אבל כשהייתי מגיע, התברר שאף אחד לא מחכה, ואין כבר למי לעזור, ובכלל אין מה לעשות".

גם היום, במרחק שנים ארוכות, מחסיר אדם פעימה למקרא הדברים האלה. מפני שמה מדויק יותר וצלול יותר מהמסקנה הנאצלה הזו? למרות חוסר-האונים והחורבן המקיף, נדמה שיש עוד דבר מה שחייבים לעשות, ללכת אליו, לעזור. זהו הביטוי האוניברסאלי של המרד. המאבק המתמשך והאינסופי למען כבוד האדם וחירותו. 

כל מי שעוסק בהנצחת השואה מכיר את המתח המתמיד השורר בין הצורך להדגיש את הייחודיות ואת החד-פעמיות של האירועים ההיסטוריים המצמררים, לבין הצורך ללמד אותם כמאורעות שאינם נטולי-הקשר, כמאורעות שעלולים חלילה-וחס לחזור, בצורה כזו או אחרת, גם בעתיד. התנאים שיצרו ושאפשרו את התרכובת המסוכנת של עליית הנאציזם ושל השואה נלמדים בבית הזה באופן שמעודד חקירה ומחשבה. הם נלמדים כדי שאפשר יהיה להתמודד עם הנטל שהשיתה עלינו ההתנסות ההיסטורית -  החובה להבין את השואה, לחלץ ממנה פשר, ולהפיק את לקחיה.
ואולי המסר החשוב ביותר שעולה מהשואה וממרד הגטאות הוא דווקא המסר הפשוט והמתבקש ביותר. אולי מה שעלינו ללמוד מהשואה זה דווקא את הלקח ההומאני הבסיסי ביותר שהוא  שמירה על כבוד האדם, באשר הוא אדם. אחת המסקנות הברורות ביותר העולות מתוך ההתבוננות בעבר היא שעוד קודם להשתייכות הדתית, הגזעית, הלאומית והאזרחית שלנו, כולנו שייכים למשפחה אחת גדולה, משפחת האדם. זוהי השתייכות שאי-אפשר להיפטר ממנה או לשנות אותה. זוהי השתייכות שקשורה באופן מהותי עם זכויות אנושיות בסיסיות, ועלינו לדאוג לכך שהקשר ההכרחי הזה, בין האדם לזכויותיו הבסיסיות, לא יפרם.

אבל לפני שאנו פונים לעסוק בלקחים ההיסטוריים האוניברסאליים של השואה,  אי-אפשר להתעלם מהמציאות העגומה המתחוללת מתחת לאפנו. אי-אפשר שלא להבחין במציאות המרה של חלק מניצולי השואה החיים בקרבנו, אלה שחייהם הם העדות החזקה ביותר לעוצמת הרוח האנושית המפעימה.
לאחרונה אנו עדים למקרים מזעזעים בהם קשישים, ובתוכם גם ניצולי שואה, מוכים באכזריות וללא רחמים. בחברה שבה גילויי האלימות הולכים וגואים, קצרה הדרך לאוכלוסיות החלשות ביותר. קשה להאמין שהניצולים הקשישים שחיים בקרבנו, למודי הזוועות, חשופים שוב לפחד ולאלימות כשהם מטיילים ברחוב או מעירים הערה לצעירים, הפעם במדינתם. כן! יש להם הזכות להעיר למישהו מבלי שיזכו בתגובה למכות רצח. עם בני הבליעל האלה צריך לנקוט יד תקיפה.  זוהי מציאות שאסור לנו להשלים איתה. אם לא נפעל מיד כדי לעקור מהשורש את האלימות הזו, הרי שלא למדנו דבר.

כבן לניצול השואה יהודה לוקי ז"ל מהולנד, שהלך לעולמו השנה ושאיבד את רוב משפחתו בשואה, אני מוצא נחמה גדולה בכך שניתנה לי ההזדמנות להיות שותף לעשייה למען הנצחת השואה. עבורי זוהי זכות  גדולה לקחת חלק בפעילות למען החינוך של הדורות הבאים בישראל. חינוך לערכים אוניברסאליים  של אנושיות, הומאניות, אהבת הבריות ומתן כבוד לאחר ולשונה.

הדפסשלח לחבר
Share |