פייסבוק
  • מבנה המוזיאון
  • פרטיזנים וחלוצים
  • אמפי
  • בית עדות
  • חדר ורשה
  • המוזיאון מראה כללי
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

סרטוני עדות חדשים בבית לוחמי הגטאות

בתחילת 2016 הסתיימה הפקתם של שלושה סרטי עדויות חדשים בבית לוחמי הגטאות. מדובר בפרויקט חדש שנוצר לפי צרכי מחלקת חינוך והדרכה. לעומת סרטי העדות הקיימים, הנותנים כולם סיפור כרונולוגי שלם – חשיבות הסרטים שהופקו לא נובעת רק מהסיפור האישי שהם מספרים, אלא גם מהמסרים הערכיים שהודגשו בסרט. מסרים אלו קשורים ישירות למסר ההומניסטי של בית לוחמי הגטאות ולתכניות החינוכיות שאנו מפעילים ומתכוננים לפתח.

התמקדנו בשלושה ניצולי שואה:

יעקב גוטרמן

 


 

 

 

 

 

 

 

גוטרמן היה בן ארבע כשפרצה המלחמה. המשפחה שהתה שנתיים בגטו. ב-1941, בזמן הגירוש מהגטו, הסתתרה המשפחה אצל פולנים ועברה מספר מקומות מסתור. אביו, שמחה, הצטרף למחתרת הפולנית ונפל בקרב ביום הראשון של מרד ורשה. שמחה גוטרמן, שהיה מחזאי ומשורר, כתב יומן שאת דפיו הצפין במספר מקומות מסתור. ב-1960 התגלה בפולין באקראי כתב יד מיומנו במהלך שיפוצים.
יעקב הוסתר בכפר. בסוף המלחמה התאחד עם אמו, ובשנת 1950, כשהיה בן 15, עלה עמה ועם אביו החורג לישראל.
גוטרמן, שהתאלמן, עבר עם שני ילדיו להתגורר בקיבוץ העוגן, שם נישא שוב והקים משפחה חדשה.

בנו רז שירת בסיירת גולני ונהרג ב-1982, בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה.
לאחר מות בנו היה לאחד ממובילי המחאה נגד המלחמה. הוא הפגין, פרסם מאמרים בעיתונות, כתב שירים וערך ספר שירי מחאה של משוררים ישראלים נגד המלחמה. כיום הוא חבר בפורום המשפחות השכולות.

אסתר דובלין


 

 

 

 

 

 

 

אסתר דובלין לבית ליברמן נולדה בלודז', בת יחידה להורים צעירים. היא הייתה בכיתה ה' כשפרצה המלחמה. אביה ברח לרוסיה והיה צריך לחזור באביב לקחת את רעייתו ובתו. במקום זאת הוא הוגלה ל"גדוד עבודה" באורל, שם נפטר מטיפוס.
אסתר ואמה הועברו לגטו לודז', עבדו בבתי המלאכה וסבלו מתנאי החיים הקשים, מקור, מרעב וממחלות.

כשחודשה הפעילות של תנועות הנוער בגטו, נידבה האם את דירתן הזעירה לפגישות של "השומר הצעיר". אסתר מספרת: "מאותו הרגע זקפתי את ראשי. פעמיים בשבוע היינו נפגשים (אחרי שעות העבודה), שרים שירים בעברית, מתכוננים לעלייה ארצה, לומדים ידיעת הארץ, קשר ועזרה ראשונה.
עם חיסול הגטו באוגוסט 1944 גורשו אסתר ואמה למחנה בירקנאו. האם בת ה-35 נשלחה לתאי הגזים.
בנובמבר הועברה אסתר לגרוס-רוזן, לעבודת פרך במפעל גרמני למטוסים. הנשים הצעירות במחנה, שהיו חברות בתנועה אנטי-פשיסטית, ארגנו עזרה הדדית. ב-9 במאי שוחררו על ידי "הצבא האדום".

באוגוסט 1945 יצאה אסתר לכיוון רוסיה לחפש את אביה. אחרי עשרה ימי נדודים חזרה ללודז' ונקלטה ב"בית הילד" בהלנובק, שם נדרה להיות מורה לחינוך מיוחד.

אחרי עלייתה ארצה ב-1957 סיימה אסתר לימודי תואר שני (MA) בחינוך מיוחד ועבדה עם ילדים ובני נוער בעלי צרכים מיוחדים. 
עדותה של אסתר דובלין, כמו אישיותה, משקפים את טוב הלב, הסולידריות האנושית והדאגה לחלש, שינקה עם חלב אמה. האם, שהצילה אותה ממוות בגטו, שפינתה את מקומה הדל לפעילות התנועתית שזקפה את קומת בִּתהּ, שאימצה ילדות זרות שנותרו יתומות בגטו – מלווה אותה לאורך כל חייה וכאילו מצווה עליה ללכת בדרך זו של דאגה אנושית לאחר, לחלש, למוכה הגורל. עדות זו היא חלק מהמעשה החינוכי שלנו נגד אפליה והדרת "האחר", ובעד חמלה אנושית, סובלנות וקבלה.

 ד"ר ינינה אלטמן

 

 

 

 

 

 

 

 

ינינה השלס נולדה ב-1931 בלבוב, אז בפולין וכיום באוקראינה. אביה היה עורך עיתון יהודי נפוץ. היא הועברה עם אמה למחנה הריכוז ינובסקה, ממנו גורשו יהודים אל מחנות המוות.

ב-1943, בסמוך להוצאות להורג, גירשה אותה אמה, שהתבצרה עם קבוצת מורדים באחד המרתפים, כי לא רצתה לראות איך יורים בבתה לידה. ינינה בת ה-11 כתבה שירים וזיכרונות. בערבים, לאור האש שבערה בבור המוות לא הרחק, הייתה קוראת את סיפוריה ושיריה באוזני נערות אחרות. למזלה הטוב שמעו את הדקלום פעילות מחתרת יהודיות, אשר דיווחו על כך למיכאל בורוביץ', פעיל מחתרת אשר הוברח מינובסקה זמן קצר קודם לכן; ינינה הוברחה מהמחנה בידי חבר המחתרת הפולנית והוסתרה בבית פעילת מחתרת פולנייה, שם כתבה יומן שלושה שבועות אחרי בריחתה. ב-1944 הועברה לבית יתומים, ובו שהתה עד 1949.


ב-1949 עלתה ינינה לבדה לישראל. היא שירתה בצה"ל ולמדה כימיה בטכניון. בחייה שילבה כתיבה ועבודה אקדמית מוערכת בחקר הכימיה עם מאבקים פוליטיים וחברתיים בישראל. ספריה "הם עוד חיים" ו"הוורד הלבן" עוררו הדים רבים. ד"ר ינינה אלטמן מתגוררת בחיפה עם בעלה, פרופ' לפיזיקה קלמן אלטמן. לזוג שני בנים וחמישה נכדים.

מיכל קירזנר-אפלבוים, עורכת המהדורה העברית של ספרה של ינינה, כותבת על הספר: "מעבר לחשיבותו ההיסטורית כמסמך תיעודי שנכתב בזמן אמת, הוא שיר הלל לניצחון רוח האדם, החזקה מכל כוחות האופל. ינינה נחשפה בילדותה לאכזריות בלתי נתפשת ממש ואיבדה את כל יקיריה, אך שני דברים לא הצליחה המלחמה לקחת ממנה: את האמונה באדם ואת התקווה... כמעט בלתי נתפש איך אישה שעברה בילדותה את הנורא מכול, הצליחה לא רק לשקם את הריסות חייה באופן מעורר הערצה בתחום האישי והמקצועי גם יחד, אלא לחזור ולומר כי החיים יפים. איזה שיעור זה לכולנו".

את הסרטים הפיק יוצר הסרטים חן שלח. צוות הארכיון וצוות מרכז ההדרכה סייעו בכל הנוגע לתחקיר ההיסטורי ולחומרים ההיסטוריים המלווים את הסרט.

כיום הסרטים הם חלק בלתי נפרד ממערך הפעילויות החינוכיות שאנחנו מציעים למבקרים כחלק מפעילות חינוכית בתוך המוזאון וגם כשגריר נפלא של המסר החינוכי של המוזאון מחוצה לו. שלושה סיפורים שונים מאפשרים למדריך לבחור את הסרט המתאים לקהל היעד שעמו הוא עובד, וכך לייצר הזדהות המובילה להקשבה והבנה עמוקה יותר.

הדפסשלח לחבר
Share |