פייסבוק
  • מבנה המוזיאון
  • פרטיזנים וחלוצים
  • אמפי
  • בית עדות
  • חדר ורשה
  • המוזיאון מראה כללי
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

העצרת השנתית לשואה ולגבורה 2016

העצרת השנתית לנעילת אירועי יום השואה והגבורה התקיימה השנה, כבכל שנה, במוצאי יום השואה, 5 במאי, באמפיתאטרון של בית לוחמי הגטאות במעמד נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, ובהשתתפות ניצולים ומשפחותיהם מרחבי הארץ והעולם, אנשי ציבור, חברי קיבוץ לוחמי הגטאות, אנשי התנועה הקיבוצית, תושבי הגליל המערבי, חיילים וחניכי תנועות נוער מכל רחבי הארץ - כשמונת אלפים איש בסך הכול. השנה עמדה העצרת בסימן 20 שנה להקמת מוזאון "יד לילד" ועסקה בסיפורו של הילד היהודי בשואה - סיפורם של מי שהיו ילדים במלחמה, וכעת הם סבים וסבתות לנכדים ולנינים, ניצולים שהקימו משפחות ובנו חיים מלאים ומשמעותיים: פרופ' דורי לאוב, הסופר אורי אורלב, האלוף במיל' יוסי פלד, אהרון טסלר, יעקב לביא ושארלוט (עמירה) גצוב. את זר חסידי אומות העולם הניחה חסידת אומות העולם מודסטה ברנק. את הלוחמים ייצג ד"ר יצחק ארד (טולקה). הצייר יעקב גוטרמן תרם מכישרונו לאירוע ומסיפורו כילד בשואה.

לגלריית תמונות מהעצרת

להלן סיפוריהם של משתתפי העצרת:

יעקב לביא
יעקב לביא היה בן תשע כשנכנסו כוחות הצבא הגרמני לעירו. הוא נולד בעיר בנגאזי בלוב למשפחה אמידה. כמו יהודים רבים נוספים הוא גורש עם בני משפחתו מביתו בלוב למחנה ריכוז באיטליה. יעקב זוכר היטב את התמונות. סבו לא עמד בתנאים הקשים, חלה ומת. המשפחה שרדה, שבה לבנגאזי, ובהמשך עלתה לישראל. הם נשלחו למושב אלישמע בשרון. יעקב למד את מלאכת הנגרות, ולימים היה מנהל עבודה בחברה לשיווק פרות הדר. הוא התחתן ונולדו לו ארבעה ילדים.

פרופ' דורי לאוב
דורי לאוב היה בן חמש כשגורש עם הוריו מעיר הולדתו צ'רנוביץ לאזור טרנסניסטריה. בכל יום נלקחו היהודים לצעדה ארוכה, והחיילים המלווים ירו באלה שלא עמדו בקצב ההליכה. סמוך לתום המלחמה, נספה אביו. הוא ואמו שרדו את הזוועות ההן, ולאחר המלחמה עלו ארצה. הוא למד רפואה באוניברסיטה העברית והתמחה בפסיכיאטריה באוניברסיטה היוקרתית ייל בארה"ב. הילד דורי הפך לפרופ' דורי לאוב, מהפסיכיאטרים הידועים והמוערכים בעולם. פרופ' לאוב היה חלוץ בחקר עדויות של ניצולי שואה ובמחקר טראומה מתמשכת והשפעותיה ארוכות הטווח. נוסף על כך היה ממייסדי ארכיון עדויות הווידיאו הראשון של ניצולים שהוקם באוניברסיטת ייל. בשנת 1992 יצא לאור ספרו (ושל שושנה פלמן) "עדות, משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה". הספר נחשב לפורץ דרך ודן בביקורתיות בסוגיית העדות בתרבות. לפרופ' לאוב שני ילדים וחמישה נכדים. 

עמירה גצוב
עמירה גצוב, היא שרלוטה זיזל, נולדה למשפחה אמידה בעיר מנהיים בגרמניה. עסקי המשפחה נבזזו ונהרסו פעמיים על ידי הנאצים עוד לפני פרוץ המלחמה. כשהייתה בת 11 נשלחו יהודי האזור ברכבות אל מחנה ריכוז באזור הפרינאים בתנאי קור ורעב קשים. עמירה ואמה אידה הופרדו מהאב וולטר והועברו בהמשך למחנה אחר בצרפת. מדי בוקר הוקראו שמות של יהודים בכיכר המסדרים, למשלוחים של יהודים ברכבות שנסעו לאי שם. כשהוקראו שמותיהם של עמירה והוריה, הגיעו לפתע נציגי "הצלב האדום" וביקשו להפריד את הילדים מהוריהם. עמירה זוכרת את הוויכוח בין אמה, שאחזה בה בכל כוחותיה, לאביה, שדרש למסור אותה. האב ניתק אותה בכוח מהאם, באומרו שכך היא עשויה לזכות בחייה.
עמירה לא שבה עוד לראות את הוריה, שנלקחו ברכבת לאושוויץ. מציליה של עמירה היו חברי מחתרת הרזיסטאנס הצרפתית. הם דאגו להסתרתה במשפחות שונות ולהברחתה לשווייץ.
עמירה חברה לעליית הנוער, וב-1945 עלתה ארצה לקיבוץ איילון, שבו נישאה לצבי גצוב ז"ל ובו גם מתגוררת עד עצם היום הזה. לעמירה ארבעה ילדים, שמונה נכדים ותשעה נינים.

אורי אורלב
אורי אורלב היה בן שמונה כשפרצה המלחמה. קראו לו יורק. אביו, שהיה רופא, גויס לצבא הפולני ונשבה בידי הרוסים. יורק ומשפחתו המורחבת גורשו לגטו ורשה. אמו, שעבדה באחד מבתי החרושת בגטו, נרצחה. דודתו הבריחה אותו ואת אחיו הקטן מחוץ לגטו, ומשם לבית מבודד בכפר, למרתף חשוך שממנו הורשו לצאת רק בשעות הלילה. בהמשך הם נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. בתום המלחמה הצליחה הדודה להשיג עבורם אשרות עלייה לישראל. לאחר מסע ממושך, הגיעו אורי ואחיו ארצה ונקלטו בקיבוץ גניגר. האב ששרד, עלה לישראל בשנות ה-50.
לימים הפך הילד יורק לסופר מוערך לילדים ונוער ולמתרגם. אורי אורלב מספר כי עלה בידו לכתוב את ספריו בגיל צעיר, וכך לא ניזוק מהזיכרונות. לדבריו, עד היום הוא מסוגל להסתכל על השואה בעיני ילד בלבד, כל ראייה מזווית אחרת קשה מאוד עבורו. 
אורלב זכה בפרסים רבים על עבודתו הספרותית: פרס אנדרסן, פרס זאב, פרס ביאליק ופרס דבורה עומר. כמו כן זכה בתואר "יקיר העיר ירושלים". לאורי אורלב ארבעה ילדים ושישה נכדים.

אהרון טסלר
אהרון טסלר היה בן 11 כשגורש עם משפחתו מעיירתם באוקראינה. הם הוצעדו במשך כחודשיים ללא מים וללא אוכל. האם חיה הצליחה להימלט עם שלושה מילדיה, לשוב לעיירתם ולהשיג אישור שהייה. לימים חלו כל בני המשפחה בטיפוס, פרט לאהרון, שיצא מדי יום לחפש אוכל לבני משפחתו. ביום חורף קר ב-1942 גירשו שוטרים את בני המשפחה החולים מביתם לתחנת הרכבת המקומית, ומשם הובילו אותם לבורות מוות. האם ושלושת הבנים נורו ונפלו לבור. אהרון צנח לבור, אולם לא נפצע. לאחר ששכב במשך שעות רבות לצד הפצועים והמתים, הצליח לזחול החוצה. יחף וכשעל גופו חולצה דקה וספוגה בדם, נדד לבדו בקור המקפיא בין בתי האיכרים המקומיים. מדי פעם קיבל מעט מזון ושקים ישנים שהגנו על גופו ועל רגליו מהקור. רעב, תשוש וחבול הוא הגיע לאזור הכיבוש הרומני וחבר ליהודים נוספים. לאחר המלחמה חזר אהרון לעיירת מולדתו ופגש את אחיו הגדול יעקב, סרן בצבא האדום, שהיה בין משחררי ברלין. לאהרון נולדו שני ילדים, וב-1974 עלתה המשפחה לישראל. כעבור ארבע שנים עלה גם יעקב, שנפטר לאחרונה. אהרון עבד בתעשייה הצבאית. יש לו שני ילדים, שלושה נכדים ושני נינים.

יוסי פלד
יוסי פלד, הוא ג’פק’ה מנדלביץ’, נולד באנטוורפן, בלגיה. כשהיה בן שישה חודשים מסרה אותו אמו למשפחה נוצרית למשמורת. עד היום רואה יוסי בצעד זה של אמו, כנגד הטבע האנושי, מעשה גבורה יוצא דופן. הוא חי וגדל שש שנים במשפחה המאמצת כילד נוצרי לכל דבר. אביו נרצח, ואמו ששרדה את כל זוועות אושוויץ, שבה לבלגיה ואספה את בנה הקטן ממשפחת המצילים. בתום המלחמה עלה הילד יוסי ארצה ונשלח לקיבוץ נגבה.
הוא התגייס לצה"ל, לחם במלחמות ישראל, התקדם ועלה בסולם הדרגות עד לתפקיד אלוף פיקוד צפון. לאחר מלחמת לבנון השנייה הצטרף יוסי פלד למערכת הפוליטית, נבחר להיות ח"כ ושר בממשלה. אלוף במיל' יוסי פלד הוא כיום יו"ר עמותת "ידידי ציון". יש לו שני ילדים וארבעה נכדים.

מודסטה ברנק
את זר חסידי אומות העולם הניחה מודסטה ברנק מפולין. מודסטה הייתה נערה כשנתקלה באקראי ביער בנער היהודי חיים ברנק, שהיה על סף מוות מרעב. היא העבירה לו בגנבה אוכל מדי יום עד שהתאושש, ואז החביאה אותו, באישור הוריה, בבית המשפחה. למרות סכנת החיים, הוסיפו מודסטה ובני משפחתה לטפל בחיים ברנק.
לאחר המלחמה נישאו השניים והיא התגיירה. נולדו להם שלושה ילדים, וב-1956 עלתה המשפחה לישראל. שני בניה שירתו בחיל השריון ובתה הייתה קצינה בצה”ל, בדרגת רב סרן. ב-1971 נפטר בעלה חיים, וכיום מתגוררת מודסטה בדרום תל אביב.

הדפסשלח לחבר
Share |