פייסבוק
  • מבנה המוזיאון
  • פרטיזנים וחלוצים
  • אמפי
  • בית עדות
  • חדר ורשה
  • המוזיאון מראה כללי
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

בין הצפירות 2016, "שתיקה או השתקה"?

מדי שנה עורך בית לוחמי הגטאות יום עיון שכותרתו "בין הצפירות – מפגשי עיון ותרבות בין יום השואה ליום העצמאות". זו מסורת שהתחלנו בה לפני ארבע שנים. המפגש הראשון ב-2012 נקרא "לכידות או מלכודת" ועסק בעדות וזיכרון. ב-2013 דיברנו על 70 שנה למרד הגטאות ו-40 שנה למלחמת יום הכיפורים. ב-2014 עסקנו ביהדות הונגריה ובתרומתה לתרבות ולהומור בארץ כיום, וכותרתו של יום העיון הייתה "עין אחת צוחקת". בשנה שעברה קראנו למפגש "האמנם עוד יבואו ימים", ככותרת שירה של לאה גולדברג, ודנו במפגש בין הניצולים לארצישראלים.

השנה עסקנו בשתיקת הניצולים - "שתיקה או השתקה"? מתום מלחמת העולם השנייה הגיעו לארץ יותר מחצי מליון ניצולי שואה, והם השתלבו מיד במאבק על קיומה של המדינה ועל דמותה. קליטתם התאפיינה בקשיים שליוו את העולים כולם: מחסור במזון, בדיור ובתעסוקה, אולם לניצולי השואה נוספה גם התמודדות אישית עם עברם. פרופ' עמיה ליבליך, פסיכולוגית וחוקרת, נשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, עסקה בהרצאה שפתחה את יום העיון ב"מורשת שתיקת הניצולים". מה היו הסיבות לשתיקת הניצולים ומה היה מחיר השתיקה? לא כולם שתקו, אומרת פרופ' ליבליך, הייתה קבוצה לא מבוטלת שדיברה אפילו עד לטורח, אבל כחצי מהניצולים עד שני שליש אכן שתקו.

סיבות רבות לשתיקה: קשה לדבר על טראומה כי הדיבור מחזיר אותנו אליה. החזרה אל הטראומה מלווה בתחושות של השפלה ואשמה: "אולי עשיתי משהו לא בסדר, ולכן שרדתי". זו גם שאלה שרבים מהניצולים נשאלו על ידי בני הארץ "איך דווקא אתה ניצלת" - שאלה פוגעת ומשפילה. לא סיפרו לילדים, כי לא רצו ליצור טראומה משנית. רצו לגדל ילדים נורמליים, כמו כולם. מובן שהטראומה דלפה וזלגה באמצעות התנהגות כפייתית בנושא אוכל, בנושא עצמאותם של הילדים וכדומה. בדור השלישי, לעומת זאת, משתנה התמונה לחלוטין. מה שלא סופר לדור השני, סופר לדור השלישי - ונוצר גשר בין-דורי. 

ביום העיון השנה התקיימו שבעה מעגלי שיח בהשתתפות כ-250 תושבי האזור, ידידי "הבית" ומשתלמים. ד"ר שרון גבע, ממכללת סמינר הקיבוצים, דיברה על כך שנשים שעברו את השואה מלמדות אותנו שהטענה הרווחת, לפיה עד משפט אייכמן (1961) לא דיברו כאן על השואה, מוטעית מיסודה. לדבריה, ניצולות השואה שחיו בישראל לא שתקו ולא הושתקו, אלא היו פעילות מאוד. סיפורים על נשים בשואה חזרו ועלו לסדר היום הציבורי, והישראלים גילו עניין רב בנושא.

ד"ר גליה גלזנר-חלד, ממכון שכטר למדעי היהדות, ביססה את הדיון במעגל השיח שלה על ראיונות שערכה עם ניצולי שואה ב-2011. היא השוותה בין גרסאות הניצולים ביחס למפגשם עם ישראל לבין שתי גרסאות שזיהתה במחקר ההיסטורי הישראלי, המתייחסות למפגש זה. ד"ר גלזנר-חלד טוענת כי בעוד שחלק מהניצולים מאששים בחלקם את הנרטיב המחקרי ההגמוני ונותנים לו תוקף, ניצולים אחרים מספרים סיפור שונה.

הפסיכיאטר פרופ' ישראל שטראוס, ממרכז בריאות הנפש באר יעקב, חקר את המדיניות הנאצית כלפי פגועי הנפש בכלל וכלפי פגועי נפש יהודים בפרט, ודיבר על מפגשיו הטיפוליים עם ניצולי השואה בארץ.

 



יריב לפיד, מנהל המרכז לחינוך הומניסטי בבית לוחמי הגטאות, עסק בקשר השתיקה בחברה האוסטרית. ב-27.4.1945 שוחררה וינה, אבל מעט מערבה המשיכו עדיין חיילי ורמאכט אוסטרים להילחם נגד צבאות בעלות הברית ולרצוח אלפי יהודים במחנות. ביום הזה הכריזה הממשלה האוסטרית הזמנית על עצמאותה של אוסטריה. כבר ברגע מכונן זה התחילה אוסטריה בכינון השקר ההיסטורי המנתק כל קשר בין אוסטריה לבין המשטר הנאצי. למרות היותם של יותר ממיליון אוסטרים חיילים בוורמאכט ובשורות האס אס, ולמרות היותם של הדמויות המובילות במשטר הנאצי כהיטלר עצמו, אייכמן, קלטנברונר או גלובוצ׳ניק - אוסטרים, הצליחה ממשלת אוסטריה לשכנע את הקהילה הבין-לאומית ולחנך דורות של אוסטרים על הטענה שאוסטריה אינה נושאת כל אחריות למעשי המשטר הנאצי. במעגל השיח בדקו איך עבד השקר.

הסופרת גבריאלה אביגור-רותם נתנה למעגל השיח שלה את הכותרת "איך אפשר להעז בכלל לכתוב אחרי אושוויץ?" ודיברה על אוזלת ידן של המילים לתאר זוועות שאין להן תקדים ועל דרכי התמודדות של יוצרים שונים עם הנושא. היא סיפרה כיצד היא עצמה פתחה בחמסין ארץ ישראלי מנוקד בציפורי כל העולם וסיימה בגטו טרזין ובבית הנדון להריסה (בספרה "חמסין וציפורים משוגעות").

מאיה קרן, חברת קיבוץ לוחמי הגטאות ובתה של הקשרית חווקה פולמן-רבן ז"ל, סיפרה את סיפורו של קיבוצה. מאיה קרן גדלה בבית של אמא לוחמת - עובדת המוזאון, אשת עדות וחינוך, חברתם של "אנטק" וצביה. בית וקיבוץ שבו לא שתקו.


 


ניצולת השואה עמירה גצוב, שהדליקה השנה משואה בעצרת של בית לוחמי הגטאות, סיפרה את סיפורה. עמירה ציינה כי לא גוללה את סיפורה האישי עד משפט אייכמן, וכי רק לאחריו התהוותה בארץ אווירה ציבורית שאפשרה מתן עדות.
בסיום הערב ריגש הבמאי סילבן ביגלאייזן את הקהל בעת שסיפר על יחסיו עם אמו ניצולת השואה, על שתיקתה בילדותו ועל ה"תיקון" שעשו שניהם בקשר ביניהם בערוב ימיה, באמצעות הסרטים שהוא יצר: "הגלויה האחרונה" ו"עד קצה הזריחה".

כאמור, כ-250 איש טרחו ובאו למוזאון לאחר שבוע גדוש באירועים והיו שותפים פעילים ותורמים, ועל כך אנו רוצים להודות להם.

 

 

הדפסשלח לחבר
Share |