פייסבוק
  • מבנה המוזיאון
  • פרטיזנים וחלוצים
  • אמפי
  • בית עדות
  • חדר ורשה
  • המוזיאון מראה כללי
תרמו לנו
ניוזלטר
ארועים
שמאל עליון גוול
גדול תחתון
הפעילות בסיוע ועידת התביעות

עצרת הנעילה לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה // אפריל 2017

עצרת הנעילה של אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה התקיימה כבכל שנה במוצאי יום הזיכרון, ב-24 באפריל, באמפיתאטרון של מוזאון בית לוחמי הגטאות, אליו נקבצו ובאו כ-10,000 איש, ביניהם בני נוער רבים, חברי תנועות נוער שונות.

העצרת עמדה בסימן העברת האחריות לזיכרון מהניצולים לדורות הבאים. לקחו בה חלק מדליקי המשואות ובני משפחותיהם, נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, יו"ר הוועד המנהל של בית לוחמי הגטאות ד"ר אריק כרמון, יו"ר קרן קיימת לישראל דניאל עטר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית ניר מאיר ונשיא גרמניה (היוצא) יואכים גאוק.

בנאומו ריגש גאוק את הקהל ואמר: "בהיותי נשיא עשיתי מאמץ לשוב אל המראות של אותם אירועים מחרידים ורציחות המוניות שבוצעו על ידי גרמנים. ביקרתי בקהילה היהודית ביוֹאַנִינָה, יוון. עמדתי ביערות באבי-יאר. עמדתי בשערים ועל מסילות הברזל של אושוויץ. נפגשתי עם ניצולים, האזנתי להם ובכיתי איתם. לעולם לא אשכח את סיפוריהם. אך מעל לכול לעולם לא אשכח את נכונותם להושיט את ידם בידידות לגרמנים של היום. העברת כל החוויות הללו לגרמנים צעירים הייתה אחת ממטרותיי בתקופת נשיאותי, והיא נותרה על כנה גם כעת, בעודי עומד בפניכם כאזרח המודע לאחריותו כלפי ארצו".

עוד אמר: "את עצם הצלחתנו להתקרב כל כך – תרבותית, פוליטית, ומעל לכול – אנושית, יש לייחס במידה רבה לעובדה שבצעירותי התחלנו אני ומיליוני גרמנים אחרים לקרוא ולהבין מה עוללו הגרמנים שקדמו לנו. הייתה תקופה שהתביישתי להיות גרמני. לא יכולתי לאהוב את ארצי. אפילו שנאתי אותה. בני דורי הביטו בהוריהם בתחושת גועל; הללו התנערו מכל אשמה, הם לכאורה לא ידעו דבר. רובם הגדול שמרו על שתיקה זו במהלך שנות ה-50 וה-60 וסירבו לקבל אחריות על מה שאירע."


מדליקי המשואות:

שרגא פילר - יליד ויז'קוף, פולין, 1930. כבר בגיל 10 היה פרטיזן לוחם ביערות בלארוס.
הדליק את המשואה עם בתו שרית, ציירת העוסקת בציור זיכרונותיו של אביה מהשואה.

מירי אזולאי
- ילידת בודפשט, הונגריה, 1931. גדלה בבית יתומים עוד לפני המלחמה. ניצלה מהטבח על הדנובה בבודפשט בסוף המלחמה, העפילה ב"אקסודוס" ביולי 1947 וגורשה לגרמניה. הגיעה לקיבוץ עברון במסגרת "עליית הנוער" לאחר הקמת המדינה ומתגוררת בו עד היום.

ד”ר משה שנר
- בן קיבוץ לוחמי הגטאות, דור שני. הדליק את המשואה בשם הוריו, שרה וצבי שנר, אנשי שארית הפלטה, ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות. הקימו את ארכיון ה”בית”, שהיה ארכיון השואה הראשון בעולם.

רחל אלטרץ'
- הניצולה היחידה משטיפ, מקדוניה. נשלחה עם משפחתה ל”מונופול”, בית חרושת לטבק בסקופייה, בירת מקדוניה, ממנו יצאו גירושים למחנות המוות. רחל הקטנה עברה בין אנשים ומחנות עד שנשלחה אחרי המלחמה לבית יתומים. ברישומים הגרמניים מופיעה כאילו נספתה.

לוצ’יה רטמן
- ילידת דינוב, פולין. ניצלה בעזרת פולנייה, הגב' פומורסקי, שסיפקה לה תעודת לידה מזויפת, ובעזרת כישורי משחק, מראה “ארי” והרצון העז לחיות.

ברוך הוד
- (לשעבר בירנט ון דר הודן), נולד ב-1924 בהולנד. היה חבר מחתרת הולנדית והחליף 13 מקומות מסתור. השתתף פעמיים במבצע “פגסוס” להחזרת צנחני בעלות הברית שצנחו בשטח הכיבוש הגרמני. ברוך נשוי לשרה, אף היא ניצולת שואה, שאיבדה את כל משפחתה.

 



את זר חסידי אומות העולם הניחה בטי בכר-עוזרי
, שניצלה על-ידי חסידי אומות העולם אלכסנדר ובלגה טודורוב, שהיו חברים טובים של הוריה. בטי נולדה בסקופייה, מקדוניה, ב-1939. היא גדלה כנוצרייה ורק בגיל מאוחר חשפה בפני ילדיה כי הסבא והסבתא שלהם ממקדוניה הם בעצם חסידי אומות העולם שאימצו אותה. הוריה נספו בטרבלינקה.
הדפסשלח לחבר
Share |