בית לוחמי הגטאות
הזמנה
עגלת הקניות שלך ריקה.

"תווי חיים"

לאורך הדורות שימש הכינור כלי נגינה בולט בהווי החיים היהודיים. צלילי הכינור נוגנו בקהילות ישראל בתפוצות בעתות חג ומועד וכן בזמנים קשים של משבר ומצוקה, ועוררו רגשות של שמחה ועצב, געגועים ותקווה.

 

שלום עליכם היטיב לתאר בכתיבתו את שבחי הכינור בתרבות היהודית:

 

"לבו של אדם בכלל, ולב יהודי בפרט, משול לכינור: כיוון שנגעת במיתריו, מיד אתה מוציא מתוכו כל מיני צלילים, רובם נוגים, הומים בבכי עצור. אין אתה צריך אלא ליד אמונים של מנגן אמן". (סטמפניו – רומן יהודי, תשי"ג).

 

בתקופת השואה מילאה המוזיקה תפקיד בעל ערך רב: היא עודדה את רוחם של היהודים בגטאות ובמחנות, השכיחה את צרות היומיום, חיזקה את כוח העמידה והקיום, הייתה מקור ללחימה ולהישרדות וסייעה בהצלה. כנרים המשיכו לנגן כל עוד היו יכולים, והנגינה השכיחה מהם לזמן מה את הכאב והמוות ששררו סביבם. כשלא התאפשר להם לנגן בכינור ניגנו בדמיונם, והצלילים מילאו אותם ברגשות של אמונה ושל תקווה לעתיד טוב יותר.

 

ילדים יהודים שניגנו בכינור כבר בצעירותם, אם היו מוכשרים מאוד ואם התמזל מזלם, המשיכו לנגן במהלך המלחמה. מוטל'ה, נֹח, פייבל, יוחנן ואברהם היו נגנים צעירים שהכינור היה עבורם עולם ומלואו. ב"יד לילד" מסופר כעת סיפורם של צעירים אלה, שהפליאו לנגן בכינור וצלילי מיתריהם היו מקור לקיום פיזי ורוחני בשעות של שבר וחידלון.

 

כתבה: מרימי שניאור, אוצרת התערוכה

 

כתבו על התערוכה:

"הכינור ששרד את השואה מחפש את בעליו", אתר "הארץ", 27.1.10 

 

הדפסשלח לחבר
Share |
דרונט בניית אתרים