קהילת כשאנוב

רקע כללי

העיר כשאנוב שוכנת בדרום מערב פולין, בגבול שלזיה. ראשיתו של היישוב היהודי בכשאנוב הייתה במאה השבע עשרה.

בתחילת המאה העשרים חיו בכשאנוב כ-5,500 יהודים, מחצית מכלל אוכלוסיית העיר.

עד מלחמת העולם הראשונה הייתה העיר תחת שלטון הקיסרות האוסטרו-הונגרית, והקהילה היהודית נהנתה משוויון אזרחי מלא. מחצית מנציגי מועצת העירייה היו יהודים. יהודי כשאנוב לקחו חלק פעיל בפיתוחה הכלכלי והתרבותי של העיר. בעיקר נודעה בכך משפחת לוונפלד, שעל שם בנה נקרא הרחוב הראשי בעיר "אליאה הנריקה".

מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בקהילת כשאנוב. משפחות שנמלטו מהמקום בתקופת המלחמה שבו כפליטים חסרי כול ורבים מהמצטרפים לצבא האוסטרו-הונגרי נהרגו או נפצעו.

לאחר המלחמה, עם חידוש השלטון הפולני, הייתה הקהילה במשבר חברתי וכלכלי נוסף להיותה נתונה לפרעות ולביזה מצד השכנים הפולנים.

הקהילה שוקמה בעזרת "ועד ההצלה" היהודי בקרקוב ובעזרת ה"ג'וינט". שוקמו מוסדות חינוך ותלמוד תורה, בתי כנסת וגמילות חסדים.

התפתחות תעשייה מודרנית בעיר עזרה לשיקום הכלכלי. עד לשואה פעלו בכשאנוב מגוון של ארגונים ציוניים, במסגרתם התנהלה פעילות תרבותית שכללה קורסים ללימוד עברית וחוגים שונים.

כשאנוב - היסטוריה יהודית

ראשיתו של היישוב היהודי בכשאנוב הוא כנראה במאה ה-17. במחצית השנייה של המאה ה-18 כבר התגוררו בעיר 60 משפחות, שמנו כ-350 נפש. הם עסקו במלאכה והיו ביניהם חייטים, כובענים וצורפים. היו אז 32 בתים בבעלות יהודית .

בשנים 1846-1818 השתייכה כשאנוב לרפובליקה הקראקאית ועל יהודי העיר חלו התקנות שהותקנו ליהודי קרקוב והרפובליקה. הקהילה היהודית בכשאנוב, על אף שהייתה כבר בעלת מוסדות קהילתיים משלה, הייתה כפופה לקהילת קרקוב, שגבתה וריכזה את מסי הקהילה והיא שמימנה את אחזקת הרב והדיין בכשאנוב.

רק ב-1866 הפכה קהילת כשאנוב לעצמאית ומימנה בעצמה את הפעילות הקהילתית שלה. 

בשל מיקומה של כשאנוב בצומת הגבולות אוסטריה, גרמניה ורוסיה, התפרנסו חלק מיהודי העיר מחלפנות כספים. יהודים עסקו גם בתעשייה זעירה, במסחר סיטוני וקימעונאי, בסחר סוסים, בסנדלרות ובחייטות. בסוף המאה ה-19 פיתחו יהודי כשאנוב את ענף הקונפקציה.

בשנת 1856 נקנתה כשאנוב ע"י קבוצת סוחרים מוורוצלב. אחד מהם היה עמנואל לוונפלד, בן למשפחה יהודית שהתנצרה, אשר הפכה במהרה לבעלים של שטח ניכר מאדמות העיר, מצב שנמשך למעשה עד פרוץ המלחמה ב-1939. משפחת לוונפלד תרמה רבות לפיתוחה הכלכלי והתרבותי של כשאנוב. הרחוב הראשי של העיר, "אליאה הנריקה" –שדירת הנריקה, אשר נסלל ב-1900, קרוי על שמו של הנריק, בנו הבכור של עמנואל לוונפלד.

בתחילת המאה ה-20, עדיין תחת  השלטון האוסטרי, חיו בכשאנוב כ-5,500 יהודים, שהיוו כ-50% מכלל האוכלוסייה. כמחצית הנציגים במועצת העירייה היו יהודים. ב-1910 ניסו הפולנים, בראשותו של הכומר האנטישמי קמינסקי, לפגוע בייצוג היהודים במועצה, ואולם בבחירות של 1912 הצליחו היהודים להדיח את הכומר קמינסקי ממועצת העיר.

עד מלחמת העולם הראשונה היה מצבם הכלכלי של יהודי כשאנוב טוב יחסית, מאחר שהיו חלק מהאימפריה האוסטרית ופיתחו קשרים כלכליים עם המערב. סוחרי כשאנוב יצאו למסחר בערי שלזיה העילית וחייטי כשאנוב הגיעו עד ברלין ואף ייסדו בה איגוד מקצועי.

מלחמת העולם הראשונה פגעה קשה בקהילת כשאנוב. בין המגויסים לצבא האוסטרי היו הרוגים ופצועים. משפחות רבות ברחו מהמקום וחזרו לאחר המלחמה כפליטים חסרי פרנסה.

עם חידוש השלטון הפולני לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, הייתה קהילת כשאנוב במשבר כלכלי וחברתי קשה. נוסף לכך לאחר התפוררות השלטון האוסטרי התחוללו פרעות של פולנים ביהודים. השלטון הפולני לא עשה דבר למניעת הפגיעה ביהודי העיר. הקהילה שוקמה בעזרת "ועד ההצלה והעזרה האזורי", שמרכזו היה בקרקוב, ובעזרת ה"ג'וינט". כן פעלו בעיר אגודות עזרה הדדית, ארגוני גמילות חסד וארגוני נשים. בין המוסדות שקמו: "הבנק העממי היהודי"; אגודת "יד חרוצים"; "ארגון נכים, אלמנות ויתומים"; "ויצו".

מוסדות חינוך בכשאנוב

כשאנוב הייתה בעיקרה עיר של סוחרים ובעלי מלאכה. לא היו בה ישיבות מפורסמות או גדולי תורה נודעים, עם זאת תפס בה לימוד התורה מקום חשוב. עד מלחמת העולם הראשונה התקיים לימוד התורה בעיקר בבית המדרש הגדול. לאחר המלחמה עבר לימוד התורה ל"שטיבלעך" של חצרות החסידים – צאנז, בובוב, ראדומסק והוסיאטין.

מוסדות החינוך העיקריים בעיר:

"תלמוד תורה": בניגוד למוניטין שיצאו למוסד זה בקהילות יהודיות בגולה, בכשאנוב היה "תלמוד תורה" מוסד חינוכי מוזנח, שיועד לילדי עניים ויתומים. המוסד התקיים מכספי הנדרים של העולים לתורה ומתרומות (שהיו נדירות). התוצאה הייתה תנאי לימוד ירודים ורמת לימוד נמוכה. מאחר שהמשכורת ל"מלמדים" לא הייתה מובטחת, לא היו רובם  מוכשרים לתפקידם ולימדו בעזרת השוט והסרגל. הילדים התחנכו ב"תלמוד תורה" עד גיל בר המצווה לערך, ואז יצאו ללמוד מלאכה, כשחלקם נשאו עמם טינה ליהדות התורה.

בית ספר ע"ש הברון הירש: בית הספר נוסד בתחילת המאה ה-20 בתרומת הברון ונועד להרים את רמת החינוך בעיר. תנאי הלימוד היו טובים והמורים היו פדגוגים מנוסים. הילדים לא נדרשו לשלם שכר לימוד ואף קיבלו ללא תמורה ספרים, בגדים ומעט מזון. למרות כל זאת לא הצליח בית הספר למשוך תלמידים, מכיוון שתכנית הלימודים כללה גם לימודים כלליים, כמו פולנית וגרמנית. האוכלוסייה הדתית של כשאנוב החרימה את בית הספר והוא נסגר לאחר שנים ספורות.

"קובעי עתים": כאן למדו היהודים הפשוטים ובעלי הבתים שיעורים בחומש, מדרש ופרקי אבות וכן שמעו דרשות מפי דרשנים ומגידים. חברת "קובעי עתים", שהייתה העשירה בין חברות הלימוד, שכנה בבניין יפה שבנתה בשכנות לבית המדרש הגדול. מגיד ידוע שלימד שם היה ר' שלמה ברוך מייאר, שהיה בוגר ישיבת פרשבורג ובוגר גימנסיה גרמנית.

"חברת תהילים": חברה של יהודים פשוטים שנהגו לומר לפני התפילה פרקי תהילים בציבור. הם נהגו ביום השני של שבועות, יום פטירתו של דוד המלך, לצעוד עם נרות דולקים לבית הכנסת, בו שרו את "מזמור לדוד" ולערוך סעודת מצווה. במרוצת הזמן הפכה "חברת תהילים" לחברת שיעורים.

"מחזיקי לימוד": זו הייתה חברת הלימוד הגדולה והמשפיעה ביותר בכשאנוב. היא נוסדה כמשקל נגד למפלגות הסוציאליסטיות, ה"בונד" ו"פועלי ציון". החברה ארגנה אספות עם, היו לה מרצים משלה ואפילו עיתון, "דער יידישער רעליגייעזער ארבעטער" ("הפועל היהודי הדתי") שנוסד ב-1910. חברי "מחזיקי לימוד" נמנעו מכל מגע עם הרנסנס היהודי-לאומי של אותם ימים ועם המאבקים הסוציאליים, והתמקדו בהפצת התורה בקרב בני הנוער.

בית הספר "בית יעקב": נוסד לאחר מלחמת העולם הראשונה. עד להקמתו לא זכו הבנות היהודיות ממשפחות אדוקות לחינוך ראוי והיו בורות אפילו בתחום הדת. בית הספר "בית יעקב" תרם לעקירת הבורות בקרב בנות כשאנוב.

הנצחה בבית לוחמי הגטאות

 העיר כשאנוב שוכנת בדרום מערב פולין, בגבול שלזיה. ראשיתו של היישוב היהודי בכשאנוב הייתה במאה השבע עשרה.

בתחילת המאה העשרים חיו בכשאנוב כ-5,500 יהודים, מחצית מכלל אוכלוסיית העיר. מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בקהילת כשאנוב. משפחות שנמלטו מהמקום בתקופת המלחמה שבו כפליטים חסרי כול ורבים מהמצטרפים לצבא האוסטרו-הונגרי נהרגו או נפצעו.

הקהילה שוקמה בעזרת "ועד ההצלה" היהודי בקרקוב ו"הג'וינט". שוקמו מוסדות חינוך ותלמוד תורה, בתי כנסת ומוסדותגמילות חסדים.

התפתחות תעשייה מודרנית בעיר עזרה לשיקום הכלכלי. עד לשואה פעלה בכשאנוב קשת רחבה של ארגונים ציוניים שבמסגרתם התנהלה פעילות תרבותית, שכללה קורסים ללימוד עברית וחוגים שונים.

במרץ 2006 נחנך בבית לוחמי הגטאות אולם לזכר העיירה שחרבה. ניתן לראות את שמות המונצחים ברשימה בקישור. 

כשאנוב - היסטוריה כללית

כשאנוב שוכנת בדרום מערב פולין, בחבל גליציה המערבית, על גבול שלזיה. מסוף מלחמת העולם הראשונה כונה האזור בשם מאלופולסקה – פולין הקטנה.

במאה ה-14 נזכרת כשאנוב לראשונה כיישוב עירוני בבעלות פרטית. בתקופה זו היה אזור גליציה המערבית אחד האזורים המפותחים ביותר בממלכת פולין, על שום מכרות המלח והפחם שנמצאו בו ונתיבי הסחר הבינלאומי שעברו בו. כשאנוב נודעה כעיר צומת על "נתיב המלח", שהוליך מקרקוב לשלזיה.

במאה ה-15 נשלטה העיר על ידי הנסיך פיוטר ליגזה, שדאג לפיתוחה הכלכלי. כשאנוב ההסטורית הייתה מפורסמת בירידי המסחר שלה, במסחר בבקר ובעיקר במחצביה - עופרת, אבץ וברזל. השם 'כשאנוב' מקורו בשם יחידת המשקל אשר השתמשו בה לשקול את העפרות. העיר התפרסמה גם בשל האריג המיוחד "ברנרדין" שפותח בה.

במאה ה-17 חלה ירידה במעמד הכלכלי והפוליטי של אזור גליציה המערבית בשל המלחמות הרבות באותה תקופה. מצבה של כשאנוב הורע במיוחד בשל מגפות שפשטו בה וכן בשל שרפה גדולה שפרצה בעיר וחיסלה רבים מבתיה.

במאה ה-18 החלה העיר להשתקם. נבנו בתים חדשים, תוכננו כיכרות וגנים ונבנתה מערכת סניטארית.

בסוף המאה ה-18, בתקופת חלוקת פולין, השתייכה כשאנוב לאימפריה האוסטרו-הונגרית. מיקומה הגאוגרפי היה בעל חשיבות בהיותה נקודת מפגש גבולות בין רוסיה הצארית, גרמניה ואוסטריה.

במאה ה-19 המשיכה כשאנוב להתפתח. ב-1847 נפתחה תחנת הרכבת וב-1866 הושקה בעיר מערכת מים זורמים. במחצית השנייה של המאה ה-19 הפכה כשאנוב לתחנת מעבר חשובה על מסילת הברזל צ'רנוביץ-לבוב-וינה.

במאה ה-20 החלה לחדור לכשאנוב תעשייה מודרנית. הוקם בה בית החרושת הראשון בפולין לקטרי רכבת ובשנת 1924 הושלמה בנייתו של הקטר הראשון. בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיר 380 בתי מלאכה קטנים ו-400 בתי מסחר. נפתחו בית מדרש למורים, בית ספר תיכון, גן ילדים, מרכז בריאות ובית חולים. כל הפעילות הזו נפסקה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

הגרמנים פלשו לכשאנוב ב-4 בספטמבר 1939. העיר צורפה לרייך הגרמני.

מרבית יהדות כשאנוב הושמדה בשואה.

רבני כשאנוב

הרב הראשון של כשאנוב היה ר' שלמה בוכנר, שכיהן ברבנות עד למותו ב-1820. ר' שלמה'לה היה אהוב מאד על בני קהילתו בשל ענוונותו ונערץ בשל למדנותו ופשטות הליכותיו. הוא סירב לעשות את התורה קרדום לחפור בה וציווה על בניו שלא לכהן ברבנות. כתוצאה מכך, לאחר מותו, נשארה כשאנוב ללא רב במשך כעשרים שנה.

חסידי צאנז, שהשפעתם בעיר גברה, מינו לרבנות את ר' דוד'ל לבית הלברשטם. בתקופת כהונתו פרצה מחלוקת קשה בין חסידי צאנז לחסידי רדומסק. המחלוקת התגברה לאחר מותו של ר' דודל ב-1895, סביב השאלה מי יירש את כסאו, והדברים הגיעו אף לערכאות המשפט האוסטריים. התוצאה הייתה שמשרת הרבנות נחלקה בין ר' נפתלי, בנו של ר' דוד'ל, לבין ר' יוסף אלימלך שהיה מוכר על ידי השלטון האוסטרי. ר' נפתלי כיהן ברבנות עד למותו ב-1925.

את מקומו ירש בנו ר' מנדל, שהיה רבה של כשאנוב עד לחיסול הקהילה בשואה.

תאריכים בתולדות הקהילה בימי השואה

4 בספטמבר 1939: כשאנוב נכבשת בידי הגרמנים. הקרבן הראשון הוא צעיר כבד שמיעה שלא ציית להוראות של חייל גרמני לעצור ונורה למוות.

8 בספטמבר 1939: כ-30 מיהודי כשאנוב, שברחו לטשביניה מספר ימים לפני פרוץ המלחמה, נתפסים בידי הנאצים ומוצאים להורג.

אוקטובר 1939: מוקם היודנראט הראשון. תפקידו לספק אנשים לעבודות כפייה, לערוך רישום אוכלוסין ולמסור לגרמנים חפצי ערך. בעדויות של ניצולי שואה נמתחת ביקורת על חוסר רגישות של חלק מחברי היודנראט. פעולות חיוביות של היודנראט: קבורת אחים לטבוחי טשביניה; הקמת "מטבח עממי", שסיפק למשפחות רבות ארוחה חמה לפחות פעם ביום.

דצמבר 1939: כשאנוב מסופחת לרייך הגרמני. מצב היהודים מתדרדר עוד יותר כי נחסם המעבר לקרקוב, שבה היו יהודי כשאנוב תלויים לפרנסתם. נוסף לכך מתגברות הגזרות וההתעללויות.

בשנת 1940: גזרה לשאת סרט לבן עם מגן דוד, מה שמגביר את החטיפות וההתעללויות. עם זאת, בהשוואה לשנים הבאות, זוהי השנה הנוחה ביותר. העובדה כי כשאנוב שייכת לרייך הגרמני מעוררת תקווה כי המשטר הגרמני יהיה נוח יותר ורבים שעזבו את העיר בתחילת המלחמה חוזרים אליה.

מרץ 1940: מוקם יודנראט חדש בראשות בצלאל צוקר, פעיל ציוני האהוד על בני הקהילה. היודנראט החדש פועל רבות בתחומי הסעד, הבריאות והחינוך. הוא מחלק ארוחות חמות, מקים מסגרות חינוך לילדים, פותח קורסים מקצועיים להקל על קבלת עבודה ומפעיל מרפאה.

אוקטובר 1940: לפי הוראת היודנראט המרכזי בסוסנובייץ, בראשות משה מרין, נשלחת קבוצה ראשונה של 300 צעירים מכשאנוב למחנות עבודה בשלזיה העילית. לעיר מגיעות שמועות על התנאים האיומים השוררים במחנות הללו. במקביל מתחיל תהליך של הוצאת יהודים מבתיהם והעברתם ל"אזורים יהודיים". שדרת הנריק ושכונות נוספות הופכות "יודנריין" (נקיות מיהודים).

בשנת 1941: המצב הופך קשה יותר. כל בתי העסק היהודיים עוברים לבעלות הגרמנים. היהודים, בעלי הבית הקודמים, נשארים לעבוד כמשרתיהם של הגרמנים.

אביב 1941: סמוך לחג הפסח מועברים יהודי אושוויינצ'ים לכשאנוב. הסיבה: הגרמנים רוצים להרחיקם מהאזור בו נבנה מחנה ההשמדה.

9 במאי 1941: הגרמנים מבצעים אקציה ברוטאלית. הגברים היהודים הכשירים לעבודה מרוכזים בכיכר שלפני הגימנסיה. כמה מאות מהם, אלה שאין בידיהם אישורים ממקומות עבודה חיוניים לגרמנים, נשלחים למחנות העבודה בשלזיה העילית.

25 במאי 1941: חטיפות נוספות של יהודים, כולל נשים, למחנות בשלזיה. צעירי כשאנוב, היודעים כבר על התנאים הקשים שבמחנות, לא נענים להוראות היודנראט המקומי והחטיפות מתבצעות על ידי שוטרים יהודים מהיודנראט המרכזי בסוסנובייץ.

בשנת 1942: בתחילת השנה אוסרים הגרמנים את בצלאל צוקר, ראש היודנראט, ועוד שני חברי יודנראט נוספים, ב"אשמת" מעשי חבלה. הם נשלחים לאושוויץ ונספים שם. עמידתו הנחושה של צוקר בפני הגרמנים ובפני משה מרין, ראש היודנראט של סוסנובייץ, החישה את קבלת ההחלטה לחסלו.

אפריל 1942: הגרמנים מוציאים להורג בתלייה שבעה מיהודי כשאנוב באשמת הברחת מזון. כל יהודי העיר מחויבים לצפות בהוצאה להורג.

30 במאי 1942: תחילת חיסול יהודי כשאנוב. היהודים מצווים להתרכז במספר מקומות בעיר. הם מחולקים לשלוש קבוצות. קבוצה אחת נשארת בעיר, השנייה נשלחת למחנות עבודה. קבוצה שלישית, כ-3000 איש, זקנים וחולים, נשלחו לאושוויץ ונרצחו שם.

סוף יולי (או תחילת אוגוסט) 1942: אקציה נוספת. הפעם הגרמנים שולחים לאושוויץ גם יהודים בעלי אישורי עבודה. בעיר מוקמים בתי מלאכה, הנקראים "שופים", בהם עובדים   כ-1500 יהודים. ה"שופים" היו מרכז החיים של שרידי יהודי כשאנוב עד לגירושם הסופי מהעיר.

18 בפברואר 1943: אקציה אחרונה. הגרמנים מרכזים את היהודים האחרונים בכיכר השוק ומעבירים את רובם לאושוויץ. קבוצה של כ-500 איש, בעיקר גברים, נשלחים למחנה עבודה במרקשטאט. כשאנוב הוכרזה "יודנריין".

ההערכות על מספר הניצולים מיהודי כשאנוב נעות בין 500 ל-800 איש, מהם כ-300 ששהו בשנות המלחמה בבית המועצות.

המידע לקוח מתוך "פנקס הקהילות" וספר כשאנוב

מפלגות וארגוני נוער

בין שתי מלחמות העולם פעלו בכשאנוב מגוון ארגונים ציוניים: "הציונים הכלליים", "עקיבא", "הנוער הציוני", "פועלי ציון", "גורדוניה", "השומר הצעיר", "דרור", "החלוץ", "המזרחי", "בית"ר". כל הארגונים הציוניים ניהלו קורסים לעברית, קיימו ספריות וחוגים לדרמה או פעילות תרבותית אחרת. החוג הציוני הראשון בעיר היה "בני ציון", שהחל לפעול בשנת1898, לאחר הקונגרס הציוני הראשון. חבריו הראשונים היו תלמידי בית המדרש, אשר הסתירו את פעילותם הציונית ממשפחותיהם. הבתים הציוניים הראשונים בעיר היו בתיהם של ר' לייבל ופאני ציפר ושל ר' מרדכי שאול וחנה שווארצבארט. בניהם, ד"ר שמואל ציפר וד"ר יצחק שווארצבארט המשיכו בפעילות ציונית. ד"ר ציפר, שהיה עורך דין, כיהן כסגן ראש העיר ולחם למען זכויות היהודים. ד"ר שווארצבארט היה ציר בקונגרסים הציוניים וכן חבר ב"סיים" הפולני. בכשאנוב פעלו גם ארגונים אנטי-ציוניים: "אגודת ישראל"; ארגון ה"בונד" הסוציאליסטי והקומוניסטים. ל"בונד" הייתה השפעה בקרב השכירים ובעלי המלאכה. פעילי ה"בונד" עמדו בראש מאבקם מקצועיים וקיימו קשר עם המפלגה הקומוניסטית, חלקם נדונו בשל כך למאסר עם עבודת פרך.