לא נפרדתי מהם / חווקה רבן

זהו ציור פרטי של השואה ולכן הוא כל כך אמיתי. המחברת כמו חסה על הקורא בחום ובאהבה המשודרים אליו, אך הסיפור עצמו נשאר חשוף לקורא והוא קורע לב. בספר מובא גם סיפור משפחתה של המחברת, משפחה לוחמת, והיותה בת לתנועתה. זו אינה עדות מאלו העדויות הסוגרות קשר, גם אינה כתובה בבגרות מפוכחת עד בידוד, לא קינה מזה ולא המנון מזה, אלא מחווה אנושית של פנייה לגיל בו היתה המחברת אז. היא אינה מסתתרת מאחורי חזות של סופר, אלא פונה בדבריה כאדם בוגר אל אדם בוגר אחר. למרות שאין אפשרות למסור דברים מסוימים , המחברת אינה נרתעת מלהגיש אותם , בתקווה , שגם המפגש עם הבלתי אנושי והבלתי נתפש יהיה למקור של השראה לאנושי והנתפש. היא כותבת כאומרת את סיפורה בפני מאזינים , נשום שהיא נסמכת על יכולתו של הקורא לשמוע אותם באוזנו הפנימית. אנו למדים כי גם בתוך החלל המוסרי הריק שבראו הנאצים , חיים אנשים , אוהבים , נאבקים מול המוות , מול אמונת השווא. בקוראי את הספר חשתי כי באדמת קודש אני מהלך, ומותר לי ללכת יחף, להיפצע , כי מאמינים בי ולא זורקים אותי למזבח, כי לא מחפשים רטוריקה , שתהפוך באופן אלכימי את החולין לקודש. אלא מאמינים שהפלנטה ההיא , הרחוקה , היא הקרובה, האנושית. עורך: צביקה דרור המחיר